בליעת חרבות: עיסוק פחות מסוכן מכפי שנדמה

"נראה שבליעת חרבות מסוכנת." כך מתחיל מאמר קצר בכתב העת הבריטי לרפואה מה-5 בנובמבר 2005. סכנה אחת, לדברי כותב המאמר, הרדיולוג בריאן ויטקומב, הייתה גזר דין מוות. זאת הייתה התוצאה של בליעת חרבות בימי האינקוויזיציה, אז נקשר העיסוק הזה במיסטיקה, ומיסטיקה נקשרה בהוצאה להורג. דמיינו לכם שדחיפת להב מתכת במורד הגרון מביאה להארה.

אף על פי שהיה אפשר לחשוב שלבד מעונש מוות, מלווה בליעת החרבות בסיכונים רפואיים ניכרים, ויטקומב טוען "שדווחו רק מקרי מוות מעטים הקשורים לבליעת חרבות". "בולע חרבות קנדי אחד אכן מת, אבל זה היה לאחר שבלע מטרייה." וכידוע, פתיחת מטרייה בדלתיים סגורות מביאה מזל רע.

המאמר מ-2005 מציין שדיווחים אקראיים על פציעות נפוצים בקהילת בולעי החרבות, אבל דוח מפורט של הסיכונים השכיחים הכרוכים בעיסוק נותר לטיפולה של הקהילה הרפואית. הפער הזה בספרות המדעית נסגר עתה. ויטקומב ועמיתו למאמר דן מאייר, מנהל האגודה הבין-לאומית של בולעי החרבות (SSAI), ערכו סקר בקרב העוסקים במקצוע ודיווחו על תוצאותיו בגיליון ה-23 בדצמבר 2006 של כתב העת הבריטי לרפואה.

המאמר מציג תמונה פוערת עיניים ובית בליעה של "אחד המחברים" הבולע שבע חרבות בו-זמנית (מה שמונע ממנו חידודי לשון) ואז מועיל בטובו לזהות את המחבר הזה כדן מאייר ולא כוויטקומב.

על כל פנים, ויטקומב ומאייר יצרו קשר עם 110 חברים ב-SSAI וקיבלו תשובות מועילות מ-46 בני אדם שבלעו יחד יותר מ-2,000 חרבות במהלך שלושת החודשים שקדמו לשאלון. המחברים "השמיטו מקרי פציעה הקשורים בבליעה של חפצים שאינם חרבות, כגון זכוכית, נורת ניאון, קנה רובה או מקדח".

תלונה נפוצה אחת הייתה כאב גרון, הראוי לכינוי "דקירות" בגרון. בעיות נפוצות פחות, אך חמורות יותר, כללו נקבים בלוע ובוושט, פציעה שמתאימה להיות ההגדרה בה"א הידיעה למונח סיכון מקצועי. אחד החברים, שניסה אולי לשדרג את ביצועיו לחרב בגודל מלא, נזקק ל"הוצאה של סכין לחיתוך לחם מן הבטן." וזה עדיף על תקיעה של סכין לחם בבטן.

"כמה אמנים מנוסים מוסיפים קישוטים להגברת הסכנה," כותבים המחברים על עילית בולעי החרבות. "אחד מהם מופיע לעתים ברכיבה על חד-אופן." מופע שיוכל להניב ביום מן הימים את סיפור הפנצ'ר (הנקר) הטוב ביותר בכל הזמנים. בולע אחר פועל מתחת למים, אולי בניסיון עקר להשחיז את הלהב.

למעשה, שימון קל הכרחי לכל יוזמת החדרת הלהבים הזאת. "החרב הנקייה עוברת בדרך כלל סיכה, לפחות ברוק," אומרים המחברים. אחד המופיעים השתמש בחמאה," לא מודע בעליל לסכנות הבריאותיות של שומנים רוויים. "בולע אחר נאלץ לפרוש בשל יובש בפה, או פה חרב, שנגרם מנטילת תרופה. צפו אפוא לתביעה משפטית אם רשימת תופעות הלוואי לא כללה גם "סיום מוקדם של קריירה בבליעת חרבות".

אף על פי שהספרות הרפואית, עד כה, כללה רק דיווחים פה ושם על פציעות הקשורות בבליעת חרבות, לבולעי החרבות עצמם היה למעשה תפקיד חשוב בהיסטוריה הרפואית. "לדוגמה," כתב ויטקומב במאמר מ-2005, "בולע חרבות עזר לד"ר קוסמול מפרייברג לפתח ב-1868 אנדוסקופ קשיח באמצעות צינור, מראות ומנורת גז." ובכן, בזכות בולעי החרבות למדו הרופאים לתקוע למטופלים שלהם דברים נוספים מלבד החשבון.

עם זאת, המאמר מ-2006 מזכיר כי למרות שאיש מחברי ה-SSAI לא מת בשל אמנותו, אחדים מהם אולי עשו זאת לאחר שפתחו את החשבון הרפואי, שהגיע באחד המקרים ל-70,000 דולר. טוב, תנסו אתם לקבל ביטוח רפואי לאחר שרשמתם "בולע חרבות" במשבצת המקצוע בטופס הבקשה.

אבל עמוק בפנים, כולנו קשורים לבליעת חרבות. כל אחד מאתנו נאלץ לבלוע דברים לא נעימים כל יום. אבל אני שמח לעשות זאת ככתב, מפני שהעט חד מן החרב. והרבה יותר קטן.

כתב: סטיב מירסקי. מתוך גיליון אוגוסט-ספטמבר של Scientific American ישראל