שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הצד האפל של הזוהר
    דוגמנית שנפלה לסם, התאהבה בסוכן שלה שגם דרדר אותה לזנות ונותרה בחוסר כל. זהו לא אייטם ברכילות אלא רומן המצליח לתאר בכשרון רב את המתח בין היופי לכיעור. "ורוניקה" של מרי גייטסקיל מנסה להבין מה כל כך מושך אותנו בעולם הזוהר, ולמה

    יש באמת דבר כזה עולם הזוהר? לכאורה, שאלה טיפשית שמספיק מבט מהיר במדור הרכילות כדי להבין עד כמה היא לא רלוונטית. ועם זאת, ה"זוהר" הוא כוח מניע כל כך חזק היום ומשמעויותיו גלשו מזמן משדה התרבות לעיצוב הזהות והאישיות, כך שניסיון למפות ולפענח אותו ברצינות הם רלוונטיים ועוד איך.

     

    הספר "ורוניקה" עוסק על פניו בפער שבין האשליה שמוכר הזוהר ובין המציאות המכוערת הניצבת מאחוריה. אבל למעשה מנסה הספר לענות על שאלה מורכבת ומעניינת הרבה יותר, והיא למה האשליה הזאת היא בעלת כוח משיכה חזק ומכונן כל כך בנפש האנושית. הסופרת מרי גייטסקיל, שלא חוששת ממקומות אפלים (היא כתבה גם את "המזכירה"), צוללת עמוק אל תוך החור השחור של נפש הגיבורה שלה, חמושה בכל אורות הניאון הוורודים שנערה אמריקאית מהפרברים יכולה לגייס, ומחטטת בנבכיו ההפכפכים בכישרון רב.

     

    סיפור המסגרת מוכר: הגיבורה, אליסון, היא דוגמנית שנפלה לסם, התאהבה בסוכן שלה שגם דרדר אותה לזנות, נוצלה, חלתה (דווקא בצהבת, לא באיידס), נותרה בחוסר כל, וכעת היא מבכה את חייה העלובים ומתגעגעת אל חיי הזוהר שבהם היתה, כמובן, עלובה לא פחות. אלא שהכתיבה של גייטסקיל והאופן הכל כך לא מוסרני שבו היא מתעסקת בנושא, מצליחים לחלץ ממנו משהו מעבר לחלום ושברו, משהו לא בנאלי ומעניין שמזכיר חיטוט מענג ודוחה בפצע.

     

    לא סתם נערה פותה

    הכול מתחיל, כמובן, בחריקה צורמת במשפחה הבורגנית מהפרברים. כמו ב"מזכירה" גם ב"ורוניקה" המשפחה של אליסון היא משפחה מהמעמד הבינוני, לכאורה יציבה ומושלמת, למעשה לא תפקודית ועל סף התפוררות. אליסון מתבגרת בשנות ה-70, שנות הגלמור האולטימטיביות והתקופה שבה הבעיטה בסדר הבורגני זוהתה עמו יותר מכל. היא בורחת מהבית בגיל 16 ומנסה להסתדר ברחוב. היא מוכרת פרחים, חולמת להיות דוגמנית ובסוף גם מצליחה. פעם בכמה זמן היא חוזרת לבית הוריה, מנסה לחיות חיים נורמליים ונשבעת שוב לא להתפתות.

     

    מה מושך את אליסון לחזור בכל זאת על מעגל הפיתוי וההתפכחות? כאמור, גייטסקיל אינה מתפתה בעצמה להגיד שהוא כוזב, אלא פונה לעסוק דווקא באסתטיקה שלו, וזה גם כוחו של הספר. הגיבורה של גייטסקיל היא לא סתם נערה פותה, היא משוררת. מה שמושך אותה אל הזוהר הוא האופן שבו הוא מכניע את

    העולם לתפיסתה האסתטית: למתחים הרומנטיים בין חוץ לפנים, בין טוב ורע, בין כבוד להשפלה.

     

    גייטסקיל מגלמת בקולה של אליסון את המתח בין היופי לכיעור בכישרון עז. המציאות הארצית והכואבת לובשת את הלשון הפיוטית והיפה ביותר, ממש כמו במציאות חייה שלה, והמהלך הוא כפול מפני שגם הלשון הפיוטיות הזו נעשית לא פעם אלימה ומכוערת, רוויית דימויים ומטאפורות שעוטפים במניפולציה מתוחכמת את המציאות הקרה והאכזרית.

     

    זה לא שאליסון לא חשה בעצמה את הזיוף, את המרחק הגדול בין מה שהחלום הזה מציע ובין מציאות חייה שלה, אלא שבעיני עצמה הופכת אליסון את חייה ליצירת אמנות, כמו קרן קרפנטר שהיא מזכירה בספר, גם היא מתמכרת לקשר הכאילו נשגב בין יופי נוצץ למשאלת מוות הרסנית.

     

    אלא שבניגוד לקרן קרפנטר, אליסון ממשיכה לחיות גם אחרי שהסיפור נגמר ואת זה יודע הקורא כבר מהעמודים הראשונים של הספר. המעבר של גייטסקיל בין קולה של המבוגרת לקולה של הילדה משאיר את הפנטזיה של אליסון בדיוק במידות הנכונות ומאפשר לקורא להביט בה כפי שהיא באמת – ילדה שבנתה לעצמה סיפור יפה מחיים עגומים למדי, והיא יכולה לחזור ולספר אותו גם 30 שנה אחר כך, כשהיא כבר חולה, בודדה ומתפרנסת מניקוי משרדים. הסיפור מחזיק אותה בחיים, וכמה שזה פתטי, אולי בפנטזיה הזאת יש משום סם של נעורים.

     

    ועוד דבר אחד קטן, העטיפה של הספר בעברית מעניקה לו תדמית של רומן משרתות חסר מעוף, ולא כך הוא. חבל שהוצאת מטר לא שמרה על הרוח של עטיפת המהדורה האנגלית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חיטוט מענג ודוחה בפצע
    עטיפת הספר
    באנגלית זה נראה יותר טוב
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים