דברים שרואים משם
בין הדיווחים על השחיתות, האלימות וההשתמטות, עבר הרבה זמן מאז אפרת שפירא-רוזנברג שמעה דברים חיוביים על החיים פה, עד שצותתה לשיחת תיירים בריטים שהזכירו לה שלא רע כאן בכלל. אז למה אנחנו לא מצליחים לראות את זה?
במסגרת אחד מהאתרים הרבים אליהם אני "נסחבת" עם ילדיי בימים טרופים אלה של שלהי החופש הגדול, הופתעתי לגלות שאחד מהם מאוכלס ברובו על ידי תיירים, חלקם הגדול מאנגליה. בהיותי מטופלת בעוללית קטנה ורגישה, ובעוד הגדולות משתוללות ומוציאות הרבה יותר אנרגיה ממה שחשבתי שאצורה בתוכן מלכתחילה, אני ישבתי בצל בצד.
התמקמתי מאחורי שתי משפחות, ולא יכולתי שלא להאזין לשיחה שהתפתחה ביניהן. (האמת היא שיכולתי לא להאזין, אבל רציתי...). לאור העובדה שהשיחה קלחה באנגלית בריטית למהדרין, הנחתי לתומי שאכן המדובר בשתי משפחות של תיירים שהגיעו לביקור, אבל התיאוריה שלי התחילה להיסדק כששמעתי שזוג אחד מדבר - בינם לבין עצמם - בעברית. מעבר לכך, כשקלטתי שגם הילדים שלהם מדברים עברית צברית לגמרי, הבנתי שהעסק קצת יותר מורכב. כמה שעות של האזנה מדוקדקת העלו כי משפחה אחת אכן הגיעה במסגרת ביקור חד שנתי קצר, ואילו המשפחה השנייה גרה בארץ, ורק יצאה לחופשה באותו אתר.
התייר מאד התעניין במעבר שהם עשו מחיים באנגליה לחיים בארץ, והאישה התחילה להסביר לו עד כמה החיים כאן טובים: הילדים הולכים לבד לחברים, הולכים בשבילה ל"סופר" בלי שום בעיה וכו'. לפני שנתיים, כך סיפרה, הם היו בביקור אצל הוריה בלונדון ואמא שלה היתה היסטרית שכל הזמן תשים עין על הילדים כשהם הלכו ברחובות העיר. הילדים היו בהלם, חשבו שהיא התחרפנה.
אחר כך, ירדו לרכבת התחתית, איתרע מזלם והתפוצצה פצצה מרחק כמה תחנות מהם. הפעם הילדים הם שנכנסו להיסטריה, ורצו לחזור מייד לארץ. “ניסיתי להזכיר להם שפה מתפוצצים אוטובוסים לא מעט, אבל בחוויה שלהם עד היום לונדון היא מקום מסוכן, וכאן בטוח".
אחר כך היא המשיכה לתאר את החינוך הטוב שמקבלים פה, ואת בתי הספר שאין כדוגמתם היכן שהיא גדלה. התייר המשיך להזיל ריר. כשהיא סיפרה שזה משמעותי כי יש להם שישה ילדים, התייר (החילוני) כמעט התעלף, והיא הסבירה שהיא גדלה במשפחה מאוד קטנה, ורצתה חווית גדילה אחרת עבור ילדיה.
היא המשיכה למנות את כל היתרונות שיש במגורים כאן בארץ, למרות הקשיים הכלכליים, והמילים שחזרו כמנטרה בדבריה היו "החיים פה פשוט טובים יותר". התייר הסכים בעיניים בורקות, ואמר באנגלית מנצ'סטרית, "אכן, יש דברים יותר חשובים מכסף".
ישבתי מהופנטת ממנה, עד כדי מבוכה. ניסיתי להבהיר לעצמי מה כל כך הפעים אותי בדבריה, היא הרי בסופו של דבר לא חידשה לי כלום. ואז ירד לי האסימון. פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז ששמעתי דברים חיוביים על המקום הזה, ובטונים כל כך אופטימיים. בין השחיתות, האלימות, ההשתמטות והאטימות, כבר כל כך התרגלנו ל"נאחס" שיש על הנשמה, שהשיחה הזו אליה האזנתי היתה ממש משב רוח מרענן, כמעט במובן המילולי ביותר של הביטוי.
אני לא רוצה להיות שטחית ולומר "וואו", היא הזכירה לי כמה בעצם טוב כאן, כמה צריך להעריך את מה שיש לנו, בלה בלה בלה..לא. גם תוך כדי הדברים שלה יכולתי לנסח לעצמי בצורה מאוד ברורה ונהירה את הטיעונים שכנגד. אבל מה שמשך אותי כמו פרפר לאש היה הברק בעיניה, ברק שלא ראיתי (וגם לא הרגשתי) כבר הרבה זמן.
אולי בכלל הברק הזה יכול להיות רק בעיניהם של מי שבאו מתוך בחירה, ולא בעיניהם של מי שלוקחים את כל הקיום והחיים כאן כמובנים מאליהם. נכון, ההסתכלות שלה על המציאות אולי קצת נאיבית, אבל בכל זאת, הבטתי בה בקינאה, ונצבט לי קצת הלב על שלי, זה כנראה כבר אבד. ובכל זאת, באמצעות מעשה הציתות חסר הנימוס שלי, זכיתי לזריקת עידוד קטנה ומתוקה, בבחינת מים קרים לנפש עייפה (מאוד).
