בין ביטחון מופרז לחולשה
"תחושת הגאווה הקלה של מי שמשתייך לחוג הצר של 'יודעי מצב', התחלפה אצל איציק במועקה של מי שהחל להכיר את האמת הקשה והלא מחניפה של מלחמה קשה מאוד". מתוך ספרו החדש של יצחק בן נר "אף אחד לא מת בהליכה"
ג'ט לֶג
גיא היה כמעט בן חמש כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. ובאותה שבת בצהריים, כשאיציק חש לישיבת חירום בטריומף האדומה שלו מרמת גן דרך רמת חן, יד אליהו, שכונת התקווה וקריית שלום, ועד לתחנת גלי צה"ל ביפו נשמעו צווחות הסירנה המפחידות בכל רחבי העיר והאנשים ירדו למקלטים. המקלט של הבית המשותף ברחוב לוחמי סיני ברמת יצחק, רמת גן, במרתף הבניין, היה מוזנח ומעופש, כמו הביטחון הכוזב של כולנו שמלחמת ששת הימים תהיה המלחמה האחרונה, ושימש כמחסן לגרוטאות, לרהיטים ישנים, לכלים ולסמרטוטים של דיירי הבית.
איכשהו ישבו שם, על ספה שבורה ועל כמה כיסאות צולעים, כמה אמהות מדיירות הבניין של שלוש הקומות עם ילדיהן, ואולי גם זוג קשישים, בצחנה הלחה ובאור הדל של נורה עירומה על כבל מתנדנד. מישהי הגיפה את הדלת הכבדה של המקלט, אבל אשנב יחיד, קטן וגבוה בקיר, נשאר פתוח. אמא, שאל גיא את נוקי, והשתדל מאוד שלא להסגיר את פחדיו הגואים והלא מוכרים לו, שנולדו אך לפני כמה דקות במהומת הפתאום הזה, אמא, ומה יהיה אם פצצה תיכנס למקלט דרך החלון הזה? נוקי הרגיעה אותו במידת האפשר - הוא לא בכה ולא התלונן, אך פחדו הסתמן בשתיקתו הלבנה - וסיפרה לאיציק את הסיפור כשחזר הביתה, והוא אמר, ובטנו התכווצה מהידיעה שגם בנו הקטן רוכש לו חרדות לא מובנות משלו, נוקי, צריך להסביר לו בדרך פשוטה את המצב, מבלי להפחיד אותו. כשמבינים מה קורה אולי מפחדים פחות ואין מורא של הלא מובן, שבו כל הלא אפשרי נעשה אפשרי.
את הימים הבאים, שבהם התנהלו הקרבות המכריעים, המדממים, בסיני ובגולן, עשה איציק במרתפי לשכת העיתונות הממשלתית הצמודה לבית העיתונאים בתל אביב, שם הוקם האולפן המשולב של גלי צה"ל וקול ישראל, שני האנטגוניסטים המשדרים של המדינה. איציק היה אחד מהעורכים של יומני החדשות ששודרו בכל שעה עגולה ולעתים בכל מחצית השעה והרבה פעמים בכל הזמן שהשתיקו קולות המלחמה, הדיה ומְפַרשֵיָה, את תרועות שירי הלכת, פזמוני הלאום וזמרירי העידוד.
שנים אחרי כן זכר איציק תקופה סואנת באורות ניאון לבנים ורעים, שהפכו יום ולילה לזמן קיום אחד לא מוגדר, בריח טחב מתקתק ומחליא של מרתף סגור שהתמלא חיים, בזעקות הרמקולים המוגברים של השידור השוטף בשתי התחנות ובקולות העורכים, הכתבים והטכנאים שניסו להתגבר על רעם הרמקולים. ואנשי החדשות מקול ישראל, ובהם שלום קיטל וגבי גזית ורפי אמיר ועמוס גורדון, ומגלי צה"ל דן פתיר ואהוד יערי שפירשנו, ואילון שלו וצביקה שפירא ואוקון ועודד בן עמי. הודעות קשות על הרוגים ופצועים, מפלות ומצוקות, הדהדו באוזניים והתפוגגו מבלי להפריע למירוץ העבודה. לא נקצבו שעות לשינה ולאכילה וליציאה הביתה. כל אחד ישן באשר ישן ואכל מה שהביאו או מה שהיה למזנון ההומה של בית העיתונאים להציע.
שם, במזנון, פגש איציק את דן בן אמוץ, שהסתובב קצת אבוד במקומות שבימים שאננים יותר היה אחד ממלכיהם. עתה, כרבים אחרים, לא היה לו מה לעשות - וכמו רבים אחרים לא יכול היה לשאת זאת. בבית סוקולוב הסתובבו רבים כמוהו, ובהם כותבים ומבקרים, במאים ומפיקים, שחיפשו משהו לא ברור - ידיעה מוקדמת ומהימנת יותר של "מה שקורה", הזדמנות לשוחח עם קובעי מדיניות, חברי כנסת וקצינים בכירים שעברו שם, או סיכוי לאחוז בכנף בגדה של עשייה כלשהי, במכלול המעשים שבשולי המלחמה. גם תימני אחד, ששערו השחור כסוף מתולתל וסבוך ופניו מלאות עוגמה, ושאיציק זכר אותו כאחד מראשי הפנתרים השחורים מירושלים, שהיו בראש החדשות לפני כמה שנים, גם הוא הסתובב שם, וציפה כמו האחרים להזדמנות.
אני רוצה להצטרף לחוליה שהולכת לבשר למשפחות על נפילת יקיריהן, אמר דן בן אמוץ לאיציק, שחמש שנים קודם לכן ערך והפיק את תוכניתו הפרובוקטיבית "טעם וריח" בגלי צה"ל, ואיציק לא ידע כשהרהר ברצייה זו, אם בן אמוץ ביקש להוכיח לעצמו או למישהו אחר שהוא יכול לעמוד בחוויה קשה כזאת, מבשר בשורות מוות, שכול, יתמות ואלמנוּת, או שאולי היתה זו דרכו שלו, כאינדווידואל קיצוני, ציני ונהנתן, לסייע בעתות של מבחן קיומי למאמץ כללי כלשהו ולהיות חלק ממנו. כל העמלים באולפן המלחמה יָשְנוּ על הדשא השדוף שבחצר הפנימית של בית העיתונאים, או בבית כשהגיחו לשהייה חטופה לכמה שעות, או על הרצפה ליד הקיר באולפן המרתפי, שלא להפריע להתרוצצות ולהמולה הקבועות שם, והיו כאלה, טכנאים ושדרנים ועורכים, שבין משמרת למשמרת, פשוט נרדמו בכיסאותיהם.
הימים היו קשים והפכפכים. הכתב הראשון שחזר עם מכשיר הנַגְרה שלו מהשטח היה שדר ופזמונאי מצליח ובלתי נסבל בעיני איציק. הוא דיווח ביום השני או השלישי לקרבות המרים שכוחות צה"ל מרסקים את כוחות האויב בסיני. דיווח זה והבטחתו הבוטחת של הרמטכ"ל דדו במסיבת עיתונאים ש"אנחנו נשבור להם את כל העצמות" התרפטו למחרת כגלי שחצנות דלה, כשהחלו לטפטף ואחר כך לזרום ואחר כך להציף הידיעות העכורות הקודרות על כיבוש המעוזים מול הסואץ בידי הצבא המצרי ועל התקדמות מסתערת של השריון הסורי בגולן ונפילת מחנה נאפַח ועל הרוגים ופצועים רבים מאוד.
תחושה קשה ומצמיתה של כאוס לאומי החלה להתגנב ללב, בשיחות חטופות שהתנהלו במרתף הגדול והמייזע ובעדויות נזעמות של כתבים שחזרו מן השטח, ובהם אנשי מילואים שהיו בחיי היומיום אנשי מִנהל ואקדמיה. הוא זוכר איך עמדו שם הפרופסורים ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון בסרבלי טייסים, כוסות קלקר עם קפה בוץ בידיהם, וקרעו קורים של אשליות, לאחר שהיו ב"שטח", בסיני, וראו את "המצב", וזעמו על השקרים המתוקים שמפיצים "עיתונאים מטומטמים ופחדנים", המקבלים את המידע המסולף מ"גורמים אינטרסנטיים".
תחושת הגאווה הקלה של מי שמשתייך לחוג הצר של "יודעי מצב" לפני שהוא מגיע להמונים, התחלפה אצל איציק במועקה של מי שהחל להכיר את האמת הקשה והלא מחניפה של מלחמה קשה מאוד, הנעשית באש ובעשן, ללא רחמים, בחירוק שיניים ובייאוש. סיפרו על משה דיין, שר הביטחון, בוועדת העורכים, מקלט הסודות הלאומיים של ראשי העיתונים והשלטון, שאמר בנימה של ייאוש כי המדינה עומדת על סף חורבן בית שלישי ושחנה זמר, עורכת דבר, בכתה.
איציק לא זוכר מתי ואיפה ישן ואכל. הוא זוכר עבודה מאומצת עם כתבים על "בישול" כתבותיהם הקצרות וניסוח דברי הקישור שלהם. הוא זוכר סרטי הקלטה נחתכים ומתחברים בידי הטכנאים וקולות ירי וצעקות ברמקולים של תאי העריכה. הוא זוכר טכנאי קול מוזר הליכות שניסה להוליך אוויר צונן יותר בצינורות פלסטיק ממזגן ישן נוטף ומשתעל, בקצהו האחד של המרתף לתא העריכה שבקצה האחר. והוא זוכר טלפונים הביתה, בעיניים טרוטות, בפה ניחר מסיגריות, כמו מקו החזית הרחוק, עם געגוע כבוש לנוקי, לילדים, להתרגעות האידילית בבית, שנראה כמו ממרחק של חודשים אף כי עברו רק כמה ימים מאז נחתה המלחמה.
בכל הזמן הזה, המסעיר והמפחיד והמרתק, הזמן הדחוס, המעיק והתובעני; הזמן המתרוצץ, כמו המלחמה עצמה בתהפוכותיה, בין תוגה עמוקה לאופוריה אדרנלינית צוהלת, בין ביטחון מופרז לתחושות של חולשה, בין ידיעה של הדברים כמעט בעת התרחשותם וכמעט מבפנוכו לבין בלבול מוחלט ואי הבנה טוטלית - בכל הזמן הזה פרחו עברו ונמוגו להם התקפי החרדה והדכדוך שלפני כן שיבשו כל כך את מצבי רוחו של איציק, את ביטחונו העצמי ואת יכולת הסיפוק שלו. הוא היה עסוק כל כך במתחם הצר והמהביל שלו, עד שנסיעה לתחנת האם ביפו ולביתה של המדובבת שלו דולי, היתה לו כטיסה לפריז, לפחות.
פעם אחת, כששכב שרוע על גבו בדשא של בית העיתונאים עם כמה מחבריו לעבודה, בין מהדורת יומן אחת לשנייה, בשעות חסד של לפנות ערב, ביום שבו נודע שצה"ל פרץ במתקפת נגד מוצלחת לרמת הגולן והביס שם את השריון הסורי, הצית איציק סיגריה "ברודווי" ארוכה, ופתאום, כשנשף עשן בעצלתיים של עונגים קטנים, הוא נזכר ששכח; שלא שם לב, שכבר ארבעה או חמישה ימים ולילות, נצח שלם, לא התעסק ב"זה"; שכאילו קיבל פטור, בגלל המצב, מלהתחבט בפחדיו ודיכאונותיו הקטנים, ושאלה אפילו לא טרדו אותו ברמה הכמעט נסבלת, שכבר הגיע אליה בעזרתה של דולי, או בעזרת הזמן שעשה בו את שלו.
הי, הנה עוד סיבה לשמחה, אמר לעצמו. וגם העובדה שהמלחמה הפתאומית והנוראה הזאת לא רק שמזערה את בעיותיו האישיות, אלא שגם לא יצרה בו שום חרדה חדשה, אישית ולאומית, ובכך גם תרמה לשיקומו העצמי. אבל בכעס על עצמו, כמי שכבר נושע, תבע מעצמו את חלקו, את ליטרת היגון העמוק שלו, על האלפים שנהרגו ונפצעו ואיבדו את עולמם, ועדיין לא נודעו כל ממדי ההרג וכל השמות.
סיפורו של איציק, "שקיעה כפרית", התפרסם בגיליון ערב החג של הארץ, ואף על פי שהכול היו עסוקים בדברים נכבדים וקשים וכואבים יותר, נוקי סיפרה שהיו כמה טלפונים של קוראים שאהבו אותו, ובהם אלמונים שלא הכירה ושטרחו וחיפשו את הטלפון בביתו, כדי להביע את התרגשותם. אבל איציק מצא שאינו יכול לשמוח על כך, באווירת האבל הלאומי היורד, וגם לא לקרוא את הסיפור המודפס, שעליו טרח כל כך ושבו נתן ביטוי לכל כאביו וייסוריו, כי פתאום נראו לו כל אלה כמין תפנוק עצמי של מי שאינו מסוגל שלא לרחם על עצמו.
לפנייה לכתב/ת 
