יוהרת הקצין הבכיר
עוז רוח ומנהיגות בקרב אינם בהכרח מספיקים לניתוח והפקת לקחים. גם בצמרת צה"ל דרושה מידה של צניעות
לעתים קרובות, מרבים המנהיגים - וגם אנשי התקשורת הניזונים מפיהם - לבסס את דעתם על האישים החוקרים, בדרך כלל קצינים בכירים, בסדיר ובמילואים, שמסקנותיהם הופכות לאבן פינה. הציבור
נוטה לסמוך את ידו על הבטחות השרים והמצביאים, המבטיחים שהלקחים הופקו ויושמו. אך מבחן המציאות מתקיים רק כאשר פורצת המלחמה הבאה. בדרך כלל, בשלב זה, אלה שהבטיחו שהכל בסדר כבר פינו את מקומם לאחרים, וקשה מאוד לדרוש מהם אחריות לשקרים שמכרו. על כן, עדיף שלא לתת אמון מופרז בהצהרות והבטחות, ולהתייחס אליהן במידת ספקנות.
הבסיס ההיסטורי להצהרה זו נובע מניסיון המלחמות הקודמות - מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. בשתיהן נתגלעו בצה"ל כשלים וליקויים חמורים, ובסיומן הובטח כי "הופקו הלקחים". אף-על-פי-כן, במלחמת לבנון השנייה חזרו ונשנו אותן הטעויות. קל לשאול ולבדוק, האם נלמדו ויושמו כראוי הלקחים של מלחמת יום הכיפורים, עליהם הצביעה ועדת אגרנט. אך נניח לשאלה זו, בנימוק שתקופה ארוכה חלפה מאז, ושמלחמה זו שונה לחלוטין בזירה, בתנאים ובהיקף הכוחות ממלחמת לבנון השנייה.
אולם, האם נלמדו כראוי לקחי מלחמת לבנון הראשונה הדומה - בנסיבות ובזירה - למלחמת הקיץ שעבר? נדמה שהתשובה שלילית, מאחר שאין מקור ממנו יכול הציבור ללמוד על לקחי אותה מלחמה ולהשוותם לנוכחית. מדוע? כי בלבנון הראשונה עסקו המנהיגים והתקשורת בדיון על צידה המוסרי של המלחמה, והתעלמו כמעט לחלוטין מן השאלות הצבאיות המקצועיות.
ובכל זאת ניתנה לאחרונה לציבור הזדמנות להציץ אל מאחרי הקלעים של תהליך הפקת הלקחים בצה"ל: חוברת חדשה של "מערכות", המוקדשת למלחמת לבנון הראשונה, ראתה אור לאחרונה. קורא מעמיק יגלה שיש בה מאמרים טובים בצד דברי הבל, וגם ימצא לקחים סותרים ומנוגדים במאמרים השונים. אך את האמת במערומיה ימצא במאמר האחרון בחוברת, שכותרתו: "מכשולים בדרך הפקת הלקחים".
אחרי שירי ההלל ותיאורי הגבורה במאמרים הקודמים, המאמר הנ"ל פורש תיאור קשה ונוקב של רמתם הירודה של התחקירים בצה"ל. מאמר זה הוא למעשה סיכום מחקר שערך עבור צה"ל בשנת 1991 חוקר בשם שמואל אבנרי, בהתבססו על התחקירים שנעשו אחרי המלחמה. מאמרו של רס"ן אבנרי, שכיום עוסק במחקר ספרותי, נשאר גנוז עד לפרסומו באופן מפתיע כעבור 15 שנים. הוא מוכיח למעשה שמחקר וניתוח קרבות הם עניין לחוקרים חכמים, ולאו דווקא לקצינים עתירי תהילה. הוא גם מעורר ספק האם יש לצה"ל הידע, החוכמה ואומץ הלב הדרושים למחקר ולהפקת המסקנות הנכונות.
הלקח מבחינת הציבור והתקשורת ברור למדי, וכדאי להמחישו בעזרת סיפור ידוע על נפוליאון. יועציו המליצו בפניו לקדם קצין בצבאו לדרגת מרשל, והצביעו על הקרבות הרבים בהם נטל חלק. על כך השיב להם נפוליאון: "מבחינת ניסיון קרבי, סוסי הוא המועמד הטוב ביותר". מוטב שמנהיגים, אנשי תקשורת ואזרחים יפנימו משל זה: לא כל קצין עתיר קרבות ורם דרג הוא גם חכם. יש שכן ויש שלא, ואפשר להגיע למסקנה הזו גם כאשר מאזינים לכמה קצינים שנעשו פוליטיקאים. כדי לחקור ולנתח נכון מלחמות וקרבות, אין הכרח בניסיון קרבי - רבים מהוגי הדעות הצבאיים וחוקרי המלחמות הנודעים לא היו קצינים בכירים וגם לא היו בעלי ניסיון קרבי. התכונות החשובות באמת הן: חוכמה, ידע צבאי עיוני ואומץ לב אזרחי. ונראה שלא תמיד אלה תכונות המבטיחות קידום ויוקרה בצבא.
אלה לקחים שגם על הצבא להפנימם. שנים ארוכות בפיקוד גורמות לעתים לקצינים בכירים להניח שהם גם חכמים מהכפופים להם, ולכן הם אלה שראויים לחקור ולהוציא מסקנות. צריך לטפח בקצונה הבכירה את מידת הצניעות ואת ההכרה, כי עוז רוח ומנהיגות בקרב אינם בהכרח ערובה לכשרון ויכולת בניתוח והפקת לקחים.
אלוף-משנה (מיל') ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
