מונה גרה בגליל. אני אוהב את הגליל

התעוררתי באמצע הלילה, כאילו שנסתיימה לה מכסת השינה להפעם. ער לחלוטין. את העיניים לא פתחתי, כי ידעתי שאין ניסים בעולם הצר שלי, ולפיכך לא יכול להיות שכבר בוקר. אחר כך נכנעתי ופקחתי עין להציץ בשעון הזוהר של הממיר. 00:38. זה הפך להיות אמצע הלילה.

יש הרבה שזה קורה להם. הם מתעוררים באמצע הלילה, לא מצליחים להירדם מהר, או לפעמים בכלל לא, ומתמודדים עם זה. אבל אצלי אמצע הלילה חייב להיות דווקא 20 דקות אחרי שנרדמתי, שזה אומר שאם אני לא מצליח להירדם או למצוא מישהו להעיר, יעברו לפני לפחות שש וחצי שעות של עוד חצי לילה עד שמישהו יסתכל עלי. ויהי בחצי הלילה. אבל זה לא הסיפור.

אתם מתעוררים צוחקים, ואפילו זוכרים את הסיבה

התעוררתי מחלום מצחיק. אתם בטח מכירים את זה, או אולי לא. אתם מתעוררים כולכם צוחקים, לפעמים אפילו ממש בקול, ובאורח נס אפילו זוכרים את הסיבה. זו שלידכם (וזה יכול גם להיות זה שלידכם, זה בסדר), הרוסה משינה אבל משועשעת מהקטע שצחקת מתוך שינה, עושה טעות ושואלת "מה חלמת שצחקת כל כך?"

אז אתם מתחילים לספר את הסיפור הכי מצחיק בעולם, שמסתבר שאין בו קוריוז אחד לרפואה, אבל אתם לא מבינים את זה. היא עושה סימנים של פיהוק ו"הבנתי", אבל אתם עוד לא משוכנעים שהיא מבינה את כל עוצמת הבידור המטורף של מה שראיתם ממש לפני כמה דקות, אז אתם ממשיכים. רק כשהיא אומרת "חמודי, צריך להתקלח. החתונה של הבן של הבוס זה בעוד שעה וחצי", רק אז אתם מפסיקים. איזה בידור זה היה. אבל גם זה לא הסיפור.

חלמתי שחזרתי עם חבר שלי, צחי, באוטו, ודיברנו על החברה הערביה שלי וגילגלנו את הקשיים שעוד מחכים לי. אין לי באמת חברה ערביה, אבל כשהתעוררתי צחקתי מכל מיני קטעים שהיו בחלום שבטח לא היו מצחיקים אף אחד. ועכשיו אני כבר מתקרב לסיפור.

בקפה הקטן שאני נוהג לבקר בו מידי פעם עובדת אחת נורא חמודה. מצחיקה שיודעת תמיד מה אני מזמין, ולפני שאני מספיק להזמין היא כבר כועסת שאני לא מגוון מידי פעם. היא נראית פיגוז, בת 25 בערך, שיער שחור ארוך וחלק, גוף בדיוק, עיניים יפות כשהיא לא עייפה כי התחילה לעבוד בשש בבוקר, ובדרך כלל לבושה בג'ינס צמודים. קוראים לה מונה והיא סטודנטית באוניברסיטה, או-טו-טו מסיימת תואר.

דיברנו קצת. היא גרה בגליל. אני אוהב את הגליל. שאלתי איפה, אבל בדיוק מישהו שאל אם אפשר לקבל מאפרה והיא נעלמה. כמה פעמים אחרי זה כששאלתי היא ענתה ב"שךמהסמ", ולא היה לי נעים להגיד שלא הבנתי.

יום אחד, כשאני קורא את העיתון שהולך עם הקפה, היא נעמדת לידי וקוראת את הדף שגם אני קורא, אבל מהצד השני שלו. בלי שום בעיה היא גם מזיזה לי אותו, כי לא היה לה נוח לקרוא ככה. אז נזהרתי לא לזוז, כדי שחלילה לא אפריע לה. וכשהיא סיימה קיפלתי את הדף לכיוון שלי כדי לראות מה היא קראה. לא מצאתי. וכשלא מוצאים – שואלים.

"אהה, זה", הצביעה על איזו ידיעה קטנה. קראתי. פתחו מפעל חדש ליצור מכשירי אלקטרוניקה בכפר ערבי בצפון.

"מכירה את המפעל?"

"לא. אבל זה הכפר שלי".

מונה היא ערביה. לא שזה חשוב, אבל מאותו רגע לא שמתי בקפה סוכר בתפזורת אלא רק כזה שבא בשקיות נייר אטומות. אחר כך התחלתי להביא גם חלב מהבית, ובסוף גם את הקפה הבאתי איתי בתרמוס.

נראה לכם?

מה פתאום. ערביה. אז מה?

היא נראית כמו הבת של השכן, אם יש לכם מזל ולשכן יש בת שחבל על הזמן, מדברת עברית כמו כל אחת שלמדה איתכם בבית ספר, ואם למדתם בבית ספר טיפוסי, אולי אפילו קצת יותר טוב. היא משכילה בדיוק כמו מישהי שתכף מסיימת אוניברסיטה, אוהבת סרטים זרים, ספרות יפנית ושירה. איך אני יודע את הפרטים האלה? כי אנחנו מדברים די הרבה. וכשהיא עייפה לפעמים, או שהיא מסיימת משמרת, היא מתיישבת לשולחן איתי ואנחנו עושים קצת צחוקים ומהגגים על העולם.

מה שהיא לא יודעת זה שמידי פעם, אחרי קפה כזה, אני עצוב. כי אני חושב על זה שנניח, רק נניח, שהייתי שוב בגיל שלה, ונניח שהיא היתה פעם מאוד משועממת ומאוד לבד, אז נניח שאולי היא היתה לא על המשמר, אז אם היה לי אומץ, אולי הייתי מעז לשאול אותה, אם, נגיד, בא לה ללכת איתי לשתות קפה. ואולי היא היתה מסכימה.

השתעשעתי במחשבה על מה-היה-אילו

למה לא? לא נראה לי שאכפת לה שאני לא ערבי, סליחה על הביטוי. אבל היא לא היתה מסכימה. בעיקר כי אם הייתם רואים איך נראיתי בגיל שלה וכמה שטויות הוצאתי מהפה בגיל ההוא, הייתם מבינים. אבל השתעשעתי במחשבה על מה-היה-אילו.

נגיד שזה היה מצליח. נגיד. נגיד שהיינו ממש ממש מוצאים את עצמנו כמו בפנטזיות שלי ומצאנו מין את מינו, אז היינו צריכים ללכת עם זה הלאה, לא? אז נניח שהיינו רוצים, רחמנא ליצלן, למסד את הקשר בינינו. מה היינו עושים דבר ראשון? הולכים למשרד הפנים להירשם לא? ואם קצת מזל אולי זה היה בתקופה שמשרד הפנים עדיין היה תחת פיקוח ש"ס. איזה קטע יכול היה להיות? הם מיד היו אוהבים אותנו.

ונניח שהיה נולד לנו בן. אחרי הכל אנחנו לא מדינה גזענית או משהו, פשוט יש לנו צורכי ביטחון. אז בתעודת זהות כתוב מה הדת שלך. לא שחלילה זה בכלל דומה למשהו שבאיזו תקופה שחורה עשו לנו הגרמנים. אצלנו זה בגלל "צרכים". אז מה היינו כותבים שמה?

וכאן מגיע סוף סוף החלום שלי מלמעלה. מוּסלדי? יהוּלמי? ובכלל באנגלית זה היה נשמע יותר טוב - Jewslam. אותי זה הצחיק.

ואיך היו קוראים לרך הנולד, מוחמד או עדי? כי חשבתי על זה שכדי לכבד את משפחת הכלה, הרי יפה היה מצידי לאמץ מספר מהמנהגים שלהם. ובצד שלה בטח יש הרבה "אבו-משהו". אבל אם אני משנה את השם שלי ל"אבו-עדי" זה לא ממש מצלצל טוב.

ובשדה התעופה, באיזה תור אני עומד? עם אשתי הערביה והמדבקה שכבר לא אדומה, או בתור של היהודים הטובים?

במילואים, יורידו לי סיווג בטחוני כי רעייתי קוראת בקוראן מידי פעם (או לא), או שישאירו אותי בתור עונש בדיוק איפה שאני משרת?

בקפה הזה שאני הולך אליו מידי פעם, יש אחת, מותק של בחורה. ערביה. אם היא רק היתה משתינה לכיוון שלי הייתי עבד נרצע לרגליה. אבל אני כבר יכול לראות את התגובות, אז אני אעצור כאן.