נותנים לדמיון לעוף

בין הרגע שבו נכתב המחזה בבדידות בחשכת חדרו של מחזאי לבין אותו רגע-קסם שבו נפתח המסך והמילים הכתובות הופכות לחלק בלתי נפרד מעולמו של שחקן, יש עבודה שהיא חיים שלמים של דמיון ויצירתיות. אל הסדק הצר והפחות מוכר בעשייה התיאטרונית הוזמן בסוף השבוע האחרון קהל פסטיבל "פותחים במה" למחזאות צעירה.

הפסטיבל, יוזמה מבורכת של תיאטרון בית ליסין בניהולו של הבמאי והדרמטורג אבישי מילשטיין, התגבש השנה לכדי מעבדה משובחת של מחזאות ישראלית רב גונית ועשירה. הרפרטואר של הפסטיבל, שמורכב מקריאת מחזות בשלבי פיתוח שונים ומחזות מבוימים, מרכיב בדרך כלל, והשנה יותר מאי פעם, קלסתרון מרתק של החברה הישראלית המשתקפת ממנו.

המפגש של הקהל עם המחזה הבלתי מעובד עד קצהו הוא חוויה מרתקת ושונה לחלוטין מחוויית התיאטרון המוכרת. הקראת הטקסט מחברת את המילים לרגש שמעביר קולו של השחקן והאינטונציות שלו. החיבור הוא שמאפשר לדמיון לעוף.

"כבר מזמן ויתרו עליה". המחזאית אור-לי רובינשטיין קצפ 

"דולפינים". מגרד את סוגיית השכול 

לצד ערבי הקריאה אירח הפסטיבל מחזות ישראליים מקוריים ומבוימים שהציגו על הבמה הגדולה בבית ציוני אמריקה, ובהם "דולפינים" מאת מאיה שעיה בבימויה של דדי ברון ו"סופ"ש עם תום" מאת בן לוין בבימויו של רוני פינקוביץ'. ההצגות, שמשתייכות כל אחת לסגנון ולז'אנר תיאטרוני שונה לחלוטין, משקפות במידה רבה את המרחב הפתוח שהציע הפסטיבל ליוצרים.

בעוד שהמחזה של מאיה שעיה, "דולפינים", מציג דרמה פסיכולוגית ישראלית הופכת קרביים, שנוגעת בסוגיית השכול וחושפת את קצות העצבים של ההתמודדות החברתית והפרטית איתו, מציע המחזה של בן לוין, "סופ"ש עם תום", קומדיה סיטקומית מקסימה שמפגישה חבורה של מבוגרים לא ממש אחראיים עם ילד שמלמד אותם משהו על עצמם ועל החיים.

האפשרות לעבור בין שפות תיאטרוניות שונות, זוויות מבע לפעמים סותרות על החברה הישראלית והשתקפות מוכרות יותר או פחות של החלקים המרכיבים אותה, כל זה בסופשבוע אחד, היא מתנה לקהל.

אך מעבר לכך, מקומו של הפסטיבל הייחודי הזה בתוך הסצנה התיאטרונית הישראלית חשוב מעין כמוהו, ולא בהכרח בשל התוצאות המיידיות שהוא מנפק. בתוך המיינסטרים של העשייה, בלב התיאטרון הרפרטוארי, מהווה הפסטיבל אינקובטור או חממה ליוצרים, ליצירות ולשפות שונות שמשוועים להישמע. כיוון הכלים הזה מול קהל הוא ניסיון שאין לו מחיר.

10,000 איש פקדו השנה את הפסטיבל, כך על פי המארגנים, במושגים ישראליים מדובר בהצלחה פנומנלית. מעבר ליחסי ציבור משובחים, מעידה היענות הקהל על סקרנות וצמא לקולות ולדרכי מבע שונים. בניגוד למחזות המבוימים שהציגו בפסטיבל וימשיכו לרוץ גם בהמשך, את המחזות שנחשפו בערבי הקריאה מי שפספס יכול רק להצטער. "הכוונה היא להמשיך ולפתח את המחזות במטרה להעלות אותם בסופו של דבר לבמה", אמר אבישי מילשטיין המנהל האמנותי של הפסטיבל.

בין אם יעלו כהפקות מוגמרות ובין אם לאו, דווקא בשל החוויה הייחודית שמעניקים ערבי הקריאה, כדאי היה אולי לשקול לשלב את המחזות במקבצי קריאה בהמשך לטובת הקהל שנפקד. ואם כבר קהל, השנה לראשונה החליטו בבית ליסין לאפשר לקהל הצופים בפסטיבל לבחור את ההצגה והמחזה האהוב עליהם. הקהל ששיתף פעולה עם היוזמה בחר במחזה המבוים, "סופ"ש עם תום" מאת בן לוין ובמחזה הקריאה "הסתכלות" מאת דפנה כצנלסון בנק.