בזכות המשפחה האומנה, דני לא נרתע מחיבוק

עדנה (שם בדוי), בת 25, מתקשה לחזור לביקור בעיירה הדרומית בה גדלה. הרחובות והבתים מזכירים לה התעללות מינית ואונס שעברה שם עד גיל 11. אמה ואחותה הגדולה (הוריה גרושים) לא הבחינו אז בסבלה. רק לאחר שיועצת בית-הספר הבחינה כי הילדה רזה ושקטה מדי, החלה לדובב אותה והאמת יצאה לאור. בעקבות הממצאים החליטו שירותי הרווחה להוציאה מהבית ולהעבירה לפנימייה. מסגרת זו לא התאימה לה, ועובדת סוציאלית המליצה להעבירה למשפחת אומנה.

"בהתחלה היה לי מאוד קשה. לא הבנתי למה אני לא יכולה להיות עם אמא שלי כמו כל הילדים האחרים", משחזרת עדנה. "הרגשתי בדידות איומה, בכיתי המון ורק רציתי למות. אבל עם הזמן הרגשתי שהגעתי לבית חם, שאוהבים אותי, שדואגים ושלא יחסר לי דבר. הבנתי שקיבלתי הזדמנות לחיים חדשים".

היום מנהלת עדנה חיים עצמאים, עובדת עם נוער בסיכון ומתחילה ללמוד תואר באומנות. היא שומרת על קשר עם אמה ואחותה, אך בשבתות וחגים מקפידה לבקר בבית משפחת האומנה. "אחרי כל הדברים הקשים שעברתי, טוב לי לחזור למקום שתמיד היה לי טוב בו. לכן זה חשוב שימצאו בית לילדים כמוני".

"בבקשה אל תחזירו אותי הביתה"

לפני מספר חודשים הגיעו למעון חירום של העמותה שלושה אחים קטנים, בגילאים שנה עד חמש. השלושה הגיעו מביתם של הורים מוגבלים נפשית, שנהגו בין השאר לנעול אותם בשירותים ולהאכיל אותם מהרצפה. הילדים לא ידעו מהו סדר יום, ולא היה להם מושג כיצד מתנהל בית נורמטיבי. גם כשהצביעו להם על מיטותיהם החדשות, לא ידעו מה לעשות ונכנסו כולם לאותה מיטה - כך הורגלו בבית הוריהם. דני (שם בדוי), הגדול מבין האחים, פחד מחיבוק ולא נתן לאיש להתקרב אליו. היום, כמעט חצי שנה לאחר שהוצאו מהבית, למדו האחים להתלבש ולחבק. הגדול אף פנה לאחרונה לעובדת סוציאלית ואמר: "בבקשה, אל תחזירו אותי הביתה".

ענת דונוביץ', מנהלת תחום אומנה בעמותת "אור שלום" המפעילה מסגרות אומנה, סיפרה ל-ynet כי שלושת האחים שוהים במקלט חירום זה קרוב לחצי שנה, ועדיין לא נמצאה משפחת אומנה עבורם. לדברי דונוביץ', קשה מאוד לאתר משפחת אומנה שתרצה לקחת שלושה ילדים, הן מההיבט הטיפולי והן מההיבט הכלכלי.

גם תינוקת שנולדה לפני מספר ימים הגיעה לאותו מקלט. אמה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי מיד עם לידתה, וזהות האב אינה ידועה. עד שהאם תתאושש ותעבור הסתכלות פסיכיאטרית כדי לבדוק האם היא מסוגלת לגדל ילד, עובדים של העמותה מקווים שמשפחה כלשהי תתנדב להיות משפחת אומנה עבור אותה תינוקת.

לדברי דונוביץ', ילדים המגיעים למשפחות אומנה מתפתחים במהירות לכיוון חיובי. "הם מגיעים עם שפה דלה ופחדים, וכבר לאחר מספר חודשים הם פורחים. המשפחות שנבחרות לשמש כאומנה מורכבות מאנשים שהורות זה דבר שהם טובים בו". כדוגמה מביאה ענת מקרה של בת 5, שהגיעה למשפחת אומנה לאחר שהובחנה כילדה עם פיגור שכלי. אמה הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ואביה לא הצליח לטפל בה. האם האומנת הייתה צריכה ללמד אותה הכל, כולל את הפעולות הפשוטות של היום-יום. בימים הראשונים בחרה הילדה פינה בבית, הייתה נעמדת שם ומצהירה: "זו פינת העונש שלי, אמא ואבא אמרו שאני לא טובה". בעקבות שהותה במסגרת משפחתית נורמטיבית השתלבה הילדה בכיתה א' ואף התגלתה כאחת התלמידות המוכשרות.

שומרים על קשר

אסתר (שם בדוי) שימשה כאם אומנת במשך שש שנים לילד בסיכון שהתגייס לאחרונה לצה"ל. היא פגשה בילד כאשר במסגרת עבודתה סיירה אחת הפנימיות בארץ והבחינה שם בילד "כובש לבבות" כהגדרתה. אחת בעובדות הסוציאליות במקום ציינה בפניה כי בפנימייה מתקשים למצוא לילד משפחה מארחת לחגים ולשבתות, והיא התגייסה מייד. כשהילד הפך לנער בן 14, התנהגותו הידרדרה ובפנימיה לא ממש ידעו כיצד להתמודד עמו. אז החליטה אסתר, לאחר התייעצות עם בעלה ושלושת ילדיה, לקחת את הנער לביתה ולשמש לו כמשפחת אומנה.

"כל מה שהוא היה צריך זה בית חם", מספרת אסתר. "כל המשפחה נרתמה באהבה רבה והסברתי לנער שהכנסנו אותו לתוך חדרי ליבנו. משפחת המקור עדיין קיימת בתמונה וזה לא הדבר הכי פשוט. גם להיפרד מילד אומנה, שעם הגעתו לגיל 18 רוצה לצאת לחיים עצמאיים, זה לא קל, אבל אפשר להתגבר. זוהי נתינה הכי גדולה והצלה אמיתית של ילד".

לאחר גיוסו לצה"ל, למרות שעבר להתגורר לבדו, מקפיד הנער להגיע לביקורים אצל המשפחה והקשר עמו נשמר. "אחרי כל כך הרבה זמן עם הילד אי אפשר להתנתק", היא מסבירה. "אנחנו מנסים להיות עדיין המשפחה שלו; לייעץ, לספק תמיכה נפשית ועידוד. בעיני הוא הילד הצעיר שלי, אני תמיד סופרת אותו כששואלים אותי כמה ילדים יש לי".

דרושות משפחות

כיום חיים בישראל, לפי הערכה של משרד הרווחה, כ-350 אלף ילדים בסיכון. מתוכם כ-8,000 חיים במסגרות שונות מחוץ לבית, כ-1,500 מהם הוצאו מבתי הוריהם בצווי בית משפט. במשרד הרווחה מדווחים על מחסור חמור במשפחות, בשל חוסר מודעות לבעיה ומשום שקיים בלבול בקרב הציבור בין אומנה לאימוץ. בניגוד לאימוץ, הילדים המטופלים במשפחות אומנה שומרים על קשר עם משפחות המקור שלהם, והוריהם מקבלים סיוע סוציאלי וכלכלי.

מנכ"ל עמותת "אור שלום", חיים פיינגולד, מציין כי ישנה כיום מצוקה גדולה של משפחות אומנה, והמון ילדים ממתינים למשפחה שכזו שתוכל לקבל אותם בזרועות פתוחות. המצוקה מורגשת במיוחד בתקופת החגים. "אנו חשים שאנו יכולים לעזור יותר, אבל חלק גדול מהציבור לא יודע שקיימת גם אפשרות כזו לתרום", מסביר פיינגולד. "אם יותר אנשים יהיו מודעים לנושא, נוכל לעזור ליותר ילדים. עשרות רבות של ילדים נמצאים כיום בהמתנה וחבל על כל יום שעובר. פנימייה, טובה ככל שתהיה, לא יכולה להחליף משפחה".