לילה לא שקט

בערב קיץ סתמי לכאורה, ביוני 1984, נורה למוות בחניית ביתו בדנבר שדר הרדיו האמריקני הנודע, אלן ברג. מכונת הירייה שהחרידה את השכונה הפרברית המנומנמת בה התגורר "האיש הפרוע של גלי האתר", טלטלה את אמריקה שהעדיפה לתפוש את עצמה כדמוקרטית מספיק בכדי להכיל גם אנשים פרובוקטיביים, לוחמניים ושנויים במחלוקת.

סיפורו של ברג הסעיר את דמיונו של אריק בוגוסיאן, מחבר המחזה "שיחות לילה", שעלה בבכורה בברודווי ומגיע כעת לתיאטרון "גשר". את ההצגה, שביים אלון אופיר ותרגם לעברית עידו ריקלין, נושא על כתפיו השחקן מיקי ליאון, שבמשך שעה וחצי מזעזע, מגדף, מתעלל, במאזינים, מגרה ומרתק אותם.

מין אוראלי, הנצרות, חוסר סובלנות גזעית, פיקוח על מכירת נשק, התחממות כדור הארץ, התעללויות מיניות ואונס, הם רק חלק מהנושאים שעולים לדיון בשידור שמלא בתימהונים, סהרוריים ומחרחרי שנאה. הלילה האחרון בחייו של שדרן הרדיו הופך כל מתקשר לרוצח פוטנציאלי, ומעלה מחשבות על חטטנות התקשורת מחד והצורך האנושי להיחשף מאידך.

"בעבודה על ההצגה הזו יש שליחות", אומר מיקי ליאון, "לא הרבה יוצא לי לעבוד על חומרים שאני מרגיש שדרכם אני אומר משהו על החיים האלה, ושחקן, הרי, עומד על במה כי יש לו מה להגיד. זה מחזה מאד רלבנטי לחיים שלנו, ובארי שמפליין, שהוא גלגול של אלן ברג המקורי, הוא נביא זעם. התפקיד שלו, ממש כמו תפקיד השחקן, הוא להציב מראה מול המאזינים, החברה, והמציאות המכוערת והמעוותת".

בחיים, כמו על הבמה, עיוותים לא חסרים. "המדינה הזו, שבה תרבות היא פורנוגרפיה וסרטי אימה, שבה אתיקה היא פרוטקציה ושוחד ופוליטיקות קטנות, שבה אינטגריטי זה שקרים, סמים וזנות, המדינה הזו עמוק בבוץ", מטיח שמפליין בקהל. קשה למצוא צופה אחד שלא יזדהה עם הקביעה הזו. גם ליאון מזדהה ומדקלם מתוך המחזה: "טכנולוגיה מדהימה עומדת לרשותנו ובמקום לחתור לגבהים חדשים, אנחנו מנסים לבדוק כמה נמוך אנחנו יכולים לרדת. כמה עמוק בזבל אנחנו מסוגלים להתפלש".

ליאון בפעולה. תיאטרון של איש אחד (צילום: גדי דגון)

מהרחוב לסטודיו

ליאון, 34, נולד וגדל בבת ים, התבגר בפנימייה צבאית ומשם, בדרך לא דרך, התגלגל לסטודיו למשחק של ניסן נתיב. "מעולם לא התעסקתי בתיאטרון למרות שאני חושב שתמיד היו לי נטיות אמנותיות", הוא מספר, "בגיל 26, אחרי שהייתי All Around, עשיתי סמים, הסתובבתי בעולם, עבדתי כברמן בכל מיני מקומות סליזיים ולמדתי מחשבים, היה לי ברור שאני צריך שינוי". חברה שניסתה להתקבל לסטודיו למשחק סחבה אותו לאודישנים, והוא התאהב. "אנשים שהגיעו לאודישנים באו מבתי ספר למשחק, מתיאטרון צה"ל ומלהקות צבאיות. אני באתי מהרחוב וזה היתרון היחסי שלי, הגעתי טבולה ראסה והמשחק נתן לי כוח משכר ומזכך. זה הרגיש כמו תרופה".

זו החשיפה שהיית צריך?

"חשיפה היא מפתח שמאפשר את הקשר עם הקהל. אם אתה לא חושף את עצמך, לא קופץ למים, נזהר, זה פשוט לא עובד. אני חושב שאני אדם די אמיץ על הבמה. יש כמובן גם את עניין האגו - אני רוצה שיאהבו אותי, שימחאו לי כפיים, אבל לומד לאזן את הצורך הזה ולא לתת לו לשלוט בי".

ליאון עם אפרת בן צור. כוחני אבל גם שביר, חשוף ומפחיד (צילום: גדי דגון)

גם בשביל הקהל שלך אתה הדימוי של מי שאתה מגלם, הילד הרע, הסופר-גבר, האגרסיבי.

"אני יכול לומר על עצמי שהחיים חספסו ורמסו אותי ושלא תמיד היה קל. לכן אולי נוצרה תדמית קשוחה, אבל מתחת לזה מסתתר ססמוגרף מאוד רגיש. המפתח להבנה של שמפליין, ובאיזה שהוא מובן גם להבנה שלי, הוא ששנינו אנשים מאוד רגישים. הוא אוהב אדם ובצורה מעוותת אפילו אופטימיסט. הוא רגיש לאדם שמולו אבל גם אנטגוניסט. גם אני כזה. אני יכול להתווכח עם בנאדם לא בגלל שאני חושב הפוך ממנו, אלא פשוט כי הדעה שלו כל כך מוצקה והביטחון מאחורי הדברים שהוא אומר כל כך גדול, שזה מעצבן. אי אפשר להיות בטוח בכלום. אין אמת אבסולוטית".

הגעת לתיאטרון "גשר" מייד עם תום הלימודים בניסן נתיב. זו קפיצה די גדולה.

"מאוד התרגשתי כשהגעתי הנה, אבל הנחיתה היתה יחסית רכה כי הגעתי עם קבוצה של בוגרי הסטודיו - עידו מוסרי, שירי גדני, אלון פרידמן, עדי שליטא ומיכל לוי. עשינו את 'שאריות של אהבה' בפרויקט הצעירים והיינו אסירי תודה על כל שנייה בתיאטרון. עד היום אני אסיר תודה על ההזדמנות ללמוד. אני מנסה להעשיר את עצמי, יכול להיות שאתחיל ללמוד בקיץ פסיכולוגיה".

ניסיון לא מבוטל רכש ליאון על סט הצילומים של הסרט "אדם בן כלב" בבימויו של האמריקני, פול שריידר. לצדם של ענקים כמו ג'ף גולדבלום ודרק ג'קובי, ליאון הרגיש כמו ספוג. "זה בא לי בדיוק בזמן לפני 'שיחות לילה' ואחרי תקופה של צימאון", הוא אומר. "ראיתי את ג'ף גולדבלום עובד במסירות ברמות שלא ראיתי מעולם. אמרתי לעצמי שבפעם הבאה שאני מקבל תפקיד גדול, אני אעבוד כמוהו. הבנאדם היה כל הזמן בתוך הדמות. בין הטייקים הוא עבד על הטקסטים, התבודד, הקפיד על משמעת של מזון ופעילות גופנית. זה השאיר עליי רושם אדיר. חשבתי לעצמי 'ואו, איזה כיף זה לגשת לתפקיד בצורה שכזו'. הוא שמר על Emotional Alert תמידי, ואני חייב לומר שבתפקיד הנוכחי ניסיתי לעבוד דומה".

במסגרת העבודה ביקר ליאון באולפן הרדיו שמשדר את התכנית "זהבי עצבני", שמנחה נתן זהבי. מהשעות באולפן הוא ליקט מניירות, אינטונציות, מידעים שמעשירים את עבודת הבמה. "הסתכלתי עליו שעות. גם מחוץ לגלי האתר הוא כריזמטי בטירוף, מרתק, מקסים", אומר ליאון.

אתה רואה את עצמך מרים טלפון לתכנית מהסוג זה?

"לא. אני לא בנאדם שמסוגל לשתף. אני מאד דיסקרטי".

עם מה היית רוצה שהקהל יצא מההצגה?

"עם בוקס בבטן ונשיקה על הלחי. אני באמת חושב שהמחזה הזה מוביל למחשבות על השאלה לאן אנחנו הולכים ובאיזה מסלול התרסקות אנחנו נמצאים".