ארץ האפשרויות המוגבלות

בדרך לטקסס עצרנו במפעל אחר של לוקהיד־מרטין, סמוך לאטלנטה. המטרה היתה לבקר בפס הייצור של ההרקולס המחודש, שכמה חתיכות ממנו יגיעו מן הסתם גם לישראל. הבונוס היה שבאותו מפעל, בעיר מרייטה, לוקהיד־מרטין מייצרת גם את מטוס הקרב הכי נחשב בעולם נכון להיום: ה־F-22, שבניגוד ל־35 כבר טס, מתפקד ונותן תפוקה.

ביקשנו מלכתחילה לראות את ה־22 כדי לבדוק מקרוב על מה חולמים טייסי הקרב בלילות, והתשובה היתה חותכת: אין סיכוי. הפנטגון קבע מראש שאת ה־22 מייצרים רק עבור חיל האוויר האמריקאי, כלומר שלאף אחד מבחוץ אין גישה אליו.

בצר לנו הסתפקנו בהרקולס, אבל בדרך להאנגר שבו חנה המטוס עשינו סיבוב גדול בשדה התעופה - לוקהיד־מרטין, כמו כל יצרנית מטוסים גדולה, מחזיקה צמוד למפעל שלה שדה פעיל שבו בוחנים את המטוסים על באמת - ופתאום, באחד ההאנגרים, נח לו ה"ראפטור". F-22 בגודל טבעי, והגודל הוא חתיכת גודל. לא כמו ה־16 הקטנטן, אלא מטוס קרב שאין מרשים ממנו (אם לא סופרים מטוסים כמעט מדע־בדיוניים, כמו "הציפור השחורה", אללה ירחמה).

בעודנו מגניבים מבטים אל הראפטור יצא F-16 לכיוון המסלול. אה, אמר המלווה שלנו, יש לכם מזל. F-16 מלווה את ה־22 לטיסות המבחן שלו, אז אם הוא יוצא, סימן שאחריו ייצא הראפטור.

לא הספקנו להגיד "זהו ספיטפייר", וה־F-22 אכן הגיח לו החוצה, עשה סיבוב גדול לאורך השדה - והמריא. מבחינתנו הביקור מוצה, חוץ מעניין קטן שהיה לנו להסדיר עם החבר'ה של ההרקולס, שדי התבאסו מזה שטייסי הקרב שוב גונבים להם את ההצגה.

כשחזרתי לארץ יצא לי לדבר עם כמה מבכירי חיל האוויר על ה־F-22. קשה למצוא נושאים שמדליקים באמת את החבר'ה האלה, אבל ה־22 הוא בהחלט אחד מהם. "הלוואי", זאת התשובה שתקבלו מכל אחד במערכת הביטחון - ובטח בחיל האוויר - לשאלה "האם היית רוצה לראות אותו בצבעים של חיל האוויר הישראלי". אלא שהפנטגון, כאמור, מסרב למכור.

F-22 ישראלי הוא חלום שמשותף לנו וללוקהיד־מרטין: בחברה רוצים למכור ולעשות כסף, בטח בפרויקט שרחוק מלהיות כלכלי כמו ה־F-35. בראשית דרכו של ה־22 דובר על כך שחיל האוויר האמריקאי ירכוש קרוב ל־1,000 מטוסים; בפועל הוא קנה בערך 200. התוצאה היא שלמטוס יש תג מחיר אסטרונומי, משהו בין 150 ל־200 מיליון דולר, ומבחינת היצרנית היה נחמד לקבל כמה הזמנות. מבחינתנו, למרות המחיר, רצוי שנזמין כמה אם וכאשר תשתנה המדיניות בפנטגון - כי זה זמין וקיים, ואפשר לייצר ולקבל מטוסים בתוך זמן קצר יחסית. בטח קצר יותר מאשר ה־F-35.

כאמור, גם ה־ F-22הוא מטוס "דור חמישי", חמקן שנהנה מעליונות אווירית מוחלטת. הוא נבנה כך שיפיל כל מטוס אויב מטווח כמעט דמיוני של כ־150 ק"מ (בתרגיל שנערך לאחרונה באלסקה התמודדה טייסת 22 מול כמה טייסות של F-15 ו־16, שנהנו מיתרון עצום בתנאי הפתיחה. השורה התחתונה: 0:100 ל־F-22). אחרי שהוא נבנה, וגם טס, האמריקאים הבינו שחבל לבזבז מטוס כל כך יקר רק על עליונות אווירית וצריך להוסיף לו יכולות נוספות; היום הוא מסוגל לתקוף בהצלחה גם מטרות על הקרקע.

כל זה נותר בינתיים נחלתם של האמריקאים בלבד, אבל ההיסטוריה מלמדת שתנאים משתנים והאסור הופך לפעמים למותר. שני תרחישים אפשריים: נשיא אמריקאי שמודה כי ארצו לא תתקוף באיראן, ונותן לנו אישור לקנות F-22 כדי שנתמודד עם האיום הזה לבד; או ממשל וושינגטוני שגורר אותנו לפסגת שלום אזורית ומפצה אותנו בטייסת ראפטור.

תוכנית העבודה של צה"ל לחמש השנים הקרובות, שנמצאת בימים אלה בשלבי עיצוב ואישור סופיים, לא נוגעת באפשרות שנקבל ראפטורים. אבל כל מי שתדברו איתו יגיד לכם שאם נקבל אישור, נמצא כסף. מדובר בהרבה כסף - בערך חמישה מיליארד דולר לטייסת אחת - אבל הערך המוסף לחיל האוויר יהיה עצום. ואם חלומות אכן מתגשמים, אז בעוד שני עשורים יהיו לחיל האוויר שלנו גם ראפטורים וגם F-35 (וכמה F-15 ו־16 שיזכירו לנו איך היו החיים לפני שנכנסנו לעידן הבלתי נראה).