התכנסנו, שארית חבורת ברא"ז, לקבור את זואי
מאז שהם זוכרים את עצמם היו יחד. ארבעתם. בלתי נפרדים. ולמרות שההחלטה על סדר האותיות נפלה לבסוף בהגרלה, שכן איש לא הסכים שהאות הראשונה של שמו תופיע אחרונה, נדמה שכולם היו מרוצים. פרק ראשון בטרילוגיה משותפת
הגבוה מביניהם שבר ראשון את הדממה. הוא היה לבוש במעיל שחור אופנתי, לצווארו צעיף ולעיניו משקפי ראייה במסגרת טורקיז דקה. "אז מה עכשיו?" שאל בקול בריטון עמוק.
היתה שתיקה ארוכה ומעיקה. "אני מניח שלא צריך לדוש בזה יותר..." נשמעה לבסוף תשובה מכיוון הדמות שעמדה לצידו. גבר זה היה נמוך יותר, אבל בניגוד לסימני הקרחת הברורים של הגבוה, היה עטור ברעמת שיער בהירה וסתורה שגלשה כמעט עד כתפיו. בד מעיל האלפיניסטים הכתום שלו השמיע מין רשרוש כל אימת שהניע את ידיו. הוא השפיל את מבטו ובעט באבן קטנה שעפה ונחתה לרגלי הדמות השלישית.
כשהרים את ראשו פגש מבטו הכחול בעיני האיילה השחורות של זו שניצבה לידם. שיערה הערמוני הארוך והחלק היה חפון בכובע צמר לבן ולידיה עטתה כפפות תואמות. היא זעה באי נוחות, ולאחר שנשפה בכוח על ידיה אמרה: "אני... אני לא חושבת שזה המקום לדבר על מה שקרה, הרי אנחנו פה בשביל זואי".
מאז שהם זוכרים את עצמם היו יחד. ארבעתם. בלתי ניתנים להפרדה. כבר בגן החובה מיסדו מבלי דעת את "חבורת ברא"ז", שם שליווה אותם בערך מכיתה ד'. ולמרות שההחלטה הסופית על סדר האותיות נפלה לבסוף בהגרלה, שכן אף איש מהם לא הסכים שהאות הראשונה של שמו תופיע אחרונה, נדמה שכולם היו מרוצים והציגו את עצמם בגאווה בשם זה בפני כל מי שנתקלו בו.
הם היו כל כך שונים זה מזה
מוזר הדבר שדווקא ארבעת אלה מצאו את עצמם יחד. חרף העובדה ששכנו באותו הבלוק בשכונה הישנונית בפתח-תקווה, הם היו כל כך שונים זה מזה. האחד בנם יחידם של רופאה ומהנדס, מפונק ואליטיסט. השני הגיע עם אמו האמריקנית, שבחרה לגור דווקא בארץ אחרי שהתגרשה מהישראלי איתו התחתנה בחו"ל, לאחר שהסתבר לה כעבור 15 שנות נישואים שהוא מבוקש בארץ ע"י המשטרה. הילד זהוב השיער היה הפרא שבחבורה, ואמו לא ידעה להחליט מה יותר מדאיג, העובדה שזומנה חדשות לבקרים אל מנהל בית הספר בשל התנהגותו שלוחת הרסן, או נטייתו לסכן עצמו במעשי קונדס מסמרי שיער כמו קפיצות מגג המקלט הציבורי או טיפוס על עמודי חשמל. והיו התאומות. שתי בנות הזקונים של מוריס וחנה, שנולדו אחרי שבעה בנים זכרים. מוריס היה הירקן השכונתי, ואצלו בחנות יכולת לשמוע את הרכילויות הכי חמות. חנה היתה תופרת. שתי הבנות היפהפיות היו גאוות הוריהן ותמיד היו מטופחות ולבושות למשעי.
למרות ההבדלים הכל כך בולטים בין הארבעה, ניכר בבירור כי באורח פלא נמצא לכל אחד ואחת מהם מקום בתצרף. ככל שעצם הימצאותם יחד עוררה תהיות בקרב הבריות, היעדרותו של מי מהם היתה אף יותר מוזרה. למשל, כל יושבי הרחוב זוכרים היטב את היום בו באו לפנות את אחת התאומות לבית החולים. היה זה בערב יום הכיפורים, ממש דקות מספר לפני כניסת החג. צווחותיו מחרישות האוזניים של האמבולנס הרעידו את המרפסות, וכולם אצו, מי רק במכנסיים ומי בחולצה צחורה שלא נרכסה עד סופה, לראות מי ומה.
האמבולנס עצר בחריקה מתחת לבלוק 24 א', ושלושה אנשים נשפכו מתוכו בסערה ונעלמו במעלה המדרגות. תוך מספר דקות לא היה יותר צורך בניחושים: הרופא ושני הפרמדיקים הורידו בזהירות אלונקה עליה היתה שכובה דמות ועליה פרושה יריעת מטאלין שכיסתה כמעט את כולה. יותר מחודש שכבה בבית החולים. כוויות דרגה ג', השתלות עור וכאבי תופת היו מנת חלקה של הילדה האומללה, ובכל אותה תקופה שלושת האחרים לא ידעו את נפשם. אבלים וחפויי ראש היו מהלכים ברחוב, והשכנות הישובות במרפסות היו מצקצקות בלשונן ומנידות ראשן בצער לנוכח השלושה, שנראו כבעל חיים שהוטלה בו נכות וכעת משתרך הוא ללא מטרה בצליעה.
התבשיל המפתיע הזה, חבורת ברא"ז, היה מאבד מיד מטעמו אילו הוצא ממנו אחד ממרכיביו. בטיולים השנתיים היה תמיד הגבוה נעמד לפתע, מכחכח בחשיבות בגרונו ופוצח בנאום חוצב להבות על ההיסטוריה של גל האבנים שניצב במקום. הוא הכיר את שמות כל פרחי השדה, ולמרות שחברו לאגף הגברי היה עסוק יותר בלהציק לבנות שתמיד בלעו בשקיקה את ההרצאות, לא ההין מעולם לנזוף בו, כי ידע שרק נחישותו שאינה יודעת גבול והיעדר הפחד האבסולוטי שלו יחצצו בינו לבין הפושטקים של כיתה י"ב, שנהנו כל כך להציק לחנון השכונתי.
יותר מכל בלטה אצלן היכולת לפשר ולהוות גשר
והבנות, ובכן, הבנות היו הדבק. לא שלא ניחנו הן בתכונות משל עצמן, נהפוך הוא, מלאות היו כשרונות כרימון, אבל יותר מכל בלטה אצלן היכולת לפשר ולהוות את הגשר שיחבר בין המחוזות הכל כך מרוחקים מהם הגיע כל אחד.
האשה רכנה אל הקבר, הוציאה מתיקה בקבוק מים מינרליים ושפכה מעט על המצבה. השלושה הביטו בדממה בזרזיפים שניגרו על האותיות השחורות והפכו לשלולית קטנה. האיש הגבוה הסיר פתאום את משקפיו וניגב את עיניו. גם מכיוון האשה נשמעה יבבה חרישית.
פתאום שני האחרים פרצו בצחוק מהול בבכי
"אוי זואי זואי, מה עשית לנו", נאנח הגבר במעיל הכתום, "יא, זיווה שכמותך..." הוסיף, ופתאום שני האחרים פרצו בצחוק מהול בבכי.
"אתם זוכרים כשהיא באה לאבא שלנו לספר לו שהיא רוצה להחליף את השם?" אמרה האשה, ולא ניתן היה לדעת בבירור אם היא צוחקת או בוכה, "הוא כמעט חטף שבץ, הוא קרא לאמא שלי, והיא כמו תמיד אמרה: מֲשִיכַפַרָה, מה שתחליטי טוב לנו, העיקר שתהיי מאושרת".
"או את הקטע עם הסמל", הוסיף זהוב השיער, "איך כולנו היינו בהלם כשהיא הראתה לנו את התחת והודיעה שמעכשיו יש לנו סמל, וכולנו חייבים גם לקעקע אותו..."
האיש הגבוה משך באפו, ובעודו ממולל את טבעת הזהב שעל אצבעו אמר בשקט: "היא תמיד היתה בלתי צפויה. פראית ומסתורית".
"כן, אהבנו אותך כל כך..." לחש זהוב השיער, וכשבריר שנייה מאוחר יותר הבין כנראה את הטעות שעשה, כי הרים את ראשו והביט באימה באיש הגבוה.
מאוחר מדי.
הגבוה נתן בו מבט מאיים, הסתובב והחל צועד במהירות לכיוון מגרש החנייה. שני הנותרים עמדו בדממה, ורק רעש גריסת החצץ מתחת למגפי האיש ההולך ומתרחק הפר את השקט.
"אידיוט", פלטה לבסוף האשה והחלה לצעוד גם היא בעקבות חברם, שכבר נעלם מעבר לשדרת הברושים.
קרני שמש ראשונות פערו קרעים בעננות הערפל שהחלו מתפוגגות. האיש שנותר לעמוד ליד הקבר שאף אוויר מלא ריאותיו, הרים עיניו אל השמיים, עצם את עיניו ואמר "איפה שלא תהיי, רק את ואני יודעים את האמת".
הוא השפיל מבטו אל הקבר, הסתובב והחל לצעוד בשביל הלבן.
המשך מחר, מאת שלומפי
- הסיפור בדיוני, הדמויות נבראו במוחם הקודח של המחברים, וכל קשר בינן לבין אנשים אמיתיים - מקרי בהחלט.
