שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    בכוחה של האהבה להשוות בין המינים

    כוחה המסתורי של "אהבה מטורפת", כותב הסוציולוג פייר בורדייה, גורם לגברים "לשכוח את החובות הקשורים לכבודם החברתי". אהבה כזו מבוססת על הנחה של שוויון ומוחקת את ההבחנות המיותרות ברובן בין המינים. אולי אין גבריות ואין נשיות, אלא תפזורת של בני אדם, שמחציתם נושאים איברי מין מסוג מסוים, ומחציתם האחרת - איברי מין מסוג אחר

    כוחה המסתורי של "אהבה מטורפת", כותב הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה בספר שהתפרסם באחרונה בהוצאת "רסלינג" (תרגום: אבנר להב), גורם לגברים "לשכוח את החובות הקשורים לכבודם החברתי". האהבה מפייסת את האלימות הגברית ומבטלת את כוחם של הגברים לשלוט. אהבה כזו מבוססת על הנחה של שוויון, תוך שהיא מוחקת בתוכה את ההבחנות המקובלות בין נשים לגברים, הבחנות שלפי בורדייה נתפסות כטבע הדברים, אף שהן שגויות מעיקרן.

     

    אהבה מטורפת, אהבה זכה, היא אמנם נדירה ושברירית, אבל היא מאפשרת לי להציג דעה אפיקורסית לגבי מחקרים המשווים בין נשים לגברים. האם מחקרים כאלה אכן חושפים את האמת על הבדלים בין שני המינים?

     

    מדוע אנחנו אוהבים להשוות?

    פרסמתי באחרונה רשימה שנראתה על פניה כקוריוזית - מי מדבר יותר, נשים או גברים? מה לאדם כמוני, שלפחות תופס

    את עצמו יותר ברצינות, ולנושא קוריוזי כזה? וזו לא הפעם הראשונה שלי. המחקרים שאני מציג כאן, מידי פעם, עלולים להיראות לעתים כניסיון למשוך תשומת לב. ואכן, אני לא יכול להתלונן. רשימות קוריוזיות זוכות ליותר תשומת לב. אני מתבסס אמנם על מחקרים אקדמיים ועל חוקרים ותיאורטיקנים שחלקם בעלי שם, אבל מי אמר שהאקדמיה לא עוסקת בזוטות. יש אנשים, גם בקרב מכריי הטובים ביותר, שטוענים שיש אנשי האקדמיה שמוכנים לעסוק בכל שטות, ובלבד שייזכו בהזדמנות לפרסם עוד מאמר, שפירושו קידום בעבודה. כותבים על נושאים טריוויאליים, אבל נעזרים בלשון מפותלת ומוסיפים לה ניתוחים מושחזים, וכבר סופרים את נקודות הזכות בעבודה. למה לא?

     

    יש גם חוקרים שהולכים אחרי הסקרנות, בלי קשר לחשיבותו של המחקר. הם רוצים לדעת וזהו. גישה לא פסולה. אני עצמי חקרתי לא פעם עניינים של מה בכך, רק משום שהסקרנות אכלה אותי מפנים. אבל, לא זה ולא זה המקרה הפעם. תוצאות המחקרים שמשווים בין גברים לנשים אינן כל כך מעניינות אותי כמו עצם התופעה.

     

    למה בעצם אנחנו מרבים להשוות בין נשים לגברים?

     

    איברי המין הם טבע הדברים

    "גבר ואשה", כותב בורדייה, "נתפסים כשתי גרסאות, עליונה ותחתונה, של אותה פיזיולוגיה". עד תקופת הרנסנס, הוא מספר, אי אפשר היה למצוא תיאור אנטומי שמתאר בפרוטרוט את איבר המין של האשה, אלא כאיבר מין שהוא היפוכו ושלילתו של הפאלוס. הנרתיק (מילה ארכאית, אבל אין טובה ממנה כדי להמחיש את העניין) הוא פאלוס שקוע. אותו איבר שבכל פעם מאורגן בצורה אחרת. זה מלא וזה ריק. זה חודר וזה נחדר.

     

    וכמו שאיבר המין הנשי נתפס כנגטיב של איבר המין הגברי, כך גם, על פי בורדייה, נתפסת האשה כולה כנגטיב אישיותי וחברתי של הגבר. הגבר גבוה ולכן היא נמוכה, הוא מבוגר והיא צעירה (סקר שנערך בצרפת מגלה שרובן המוחלט של הנשים הצרפתיות רוצות בן זוג מבוגר וגבוה מהן), הוא למעלה והיא למטה, הוא פעיל והיא סבילה, הוא שולט והיא נכנעת, הוא נייד והיא נייחת, הוא קשיח והיא גמישה, והוא מדבר בתבונה ולכן ממעט בדיבור, וזו מדברת הרבה שטויות ולכן פטפטנית.

     

    "תבקשי מבעלך שייעלם לזמן מה", ממליץ אחד מאנשי הנשיא בסרט "המועמדת" למועמדת לתפקיד של סגן נשיא. "אשה של מנהיג נתפסת כתומכת, וגבר של מנהיגה נתפס כמושך בחוטים".

     

    ההבדל הביולוגי בין הגוף הנשי לגוף הגברי, טוען בורדייה, ובמיוחד ההבדל האנטומי בין איברי המין, מופיע כהצדקה טבעית להבחין בין המינים גם מבחינה אישיותית, התנהגותית וחברתית. החזות המינית נתפסת כטבע של כל הדברים, והיא נראית כמובנית מאליה. היא משתלטת על דפוסי החשיבה, על פיהם לא ייתכן שאשה אינה שונה בכל מהגבר. מחקרים שעושים לנו ממוצעים מגדריים, וכאן אני עובר לדעה שלי, הולכים בעקבות האקסיומה בעיניים עצומות. האקסיומה שלהם היא שיש גבריות ויש נשיות. אבל אולי אין גבריות ואין נשיות, אלא תפזורת של בני אדם, שמחציתם נושאים איברי מין מסוג מסוים, ומחציתם האחרת - איברי מין מסוג אחר.

     

    המיתוס של הממוצע

    הממוצע המגדרי היה למיתוס. גבר נמוך, חלש, פסיבי ופטפטן מבייש לכאורה את הגבריות, משום שהוא סותר את מה שנחשב לממוצע גברי. העובדה שיש ממוצעים מגדריים שמוכחים מדעית אינה מוסיפה ואינה מורידה. עצם ההשוואה פסולה.

     

    למה צריך לעניין אותנו, למשל, מי מדבר יותר ממי? הרי כל אדם, אשה או גבר, מדבר על פי אופיו. יש גברים שמדברים הרבה, ויש נשים שמדברות מעט, ולהפך. למה חשוב לנו לדעת על הממוצע המגדרי? אם גברים מדברים בממוצע פחות מנשים - זה אומר שאני אישית מדבר פחות? מובן שאין קשר. נניח שהגובה הממוצע של האשה בישראל הוא 1.68 מטר. מה זה אומר? שרוב הנשים בישראל הם בגובה 1.68? ספק גדול. ממוצע אינו קובע כלום לגבי הרוב. אותו ממוצע יכול להיווצר כשרוב הנשים הן בגובה 1.68, אבל גם כשאף אחת מהן אינה בגובה זה. מה הטעם, אם כן, לשפוט נשים וגברים על פי הממוצעים שלהם? הממוצעים המגדריים עוזרים בעיקר לעניין אחד – להבחין בין גברים לנשים.

     

    ללכת לאיבוד זה בתוך זה

    אהבה כנה וטהורה היא מקרה חריג, לפי התזה של בורדייה, כי היא סופה של דפוס החשיבה המבחין בין נשים לגברים. אהבה היא "עולם סגור ואוטארקי במלואו, המהווה מקום לסדרה ממושכת של נסים" - נס אי האלימות, נס ההכרה ההדדית ונס הוויתור על יחסים אינטרסנטיים . שני בני אדם הולכים בה לאיבוד זה בתוך זה, מבלי לאבד את עצמם. האשה מוסרת באופן חופשי את חירותה לידי אדון, שמוסר לה בעצמו את חירותו. ההדדיות תופסת את מקומה של השליטה.

     

    למרות זאת, יש גם מחקרים שמשווים בין מאפייני ההתאהבות הטהורה של נשים ושל גברים. לדעתי אין באהבה נשיות וגבריות, אלא שני בני אדם ללא דפוסי החשיבה המקובלים. ועדיין יש חוקרים שמתעקשים לחקור גם באהבה את ההבדלים שאינם. אם אהבה היא מקרה חריג, על פיו אין הבדל בין נשים וגברים, מה הטעם לחפש הבדלים?

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אהבה כנה וטהורה היא מקרה חריג
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים