חד-משמעית: הכביש אשם

רק דבר אחד מעיב על התצפית המרהיבה לעבר קו החוף, שנשקפת מהיישוב הציורי נטף, בהרי ירושלים – הכביש בדרך לשם. פיתול שרודף פנייה שרודפת פיתול נוסף, על-גבי רצועת אספלט דקיקה. בשעות החשיכה עוטפת את הכביש עלטה מוחלטת, ואילו השילוט חסר, מטעה ומתעתע. יש רק דרך אחת לשרוד את מלכודת המוות הזו: פשוט להתעלם לחלוטין מהשילוט, לא לסמוך על אזהרות מבעוד מועד. זאת מכיוון שלעתים מתריע תמרור דל ואומלל ובקושי נראה על פנייה מתקרבת, לפעמים הוא פשוט לא קיים.

כביש ישראלי טיפוסי. הוא לא לבד, אבל הוא בהחלט אשם

תפיסת התחבורה בישראל רואה בנהג, או "הגורם האנושי" כפי שהוא מכונה לעיתים קרובות יותר ויותר, כאשם תמיד, בכל אירוע לא נעים שקורה בכביש. התרחשה תאונה? המשטרה מייד מחפשת עבריין שיצא לכביש, כדי לרקום מזימה, ולבצע פשע.

ומכיוון שיצר הנהג לגישתם רע מנעוריו, יש כנראה לחבוט בגולגלתו ולצרוב בתודעתו שהפשע אינו משתלם. לפיכך, השר והמחוקק התורן מנחיתים על הנהגים מדי שנה עוד עונשים, קנסות, החרמות, שלילות, מצלמות. אחר-כך הם מתייצבים מול התקשורת בחזה נפוח, ומתגאים בירידה של שני אחוזים נוספים בתאונות.

אלא שאת האמת הם מצניעים במקרה הטוב, ומעלימים במקרה הפחות טוב. את הירידה במספר הנפגעים צריך לזקוף בעיקר לזכות השיפור הדרמטי שחל בבטיחות כלי הרכב; ודאי לא לירידה במהירות הנסיעה בכבישים מהירים ובטוחים, בהם אורבות לנהגים מצלמות המהירות, מחלבות הכספים, השלילות וההחרמות.

לא לחינם רושמים כבישים מהירים (ומצולמים) שיעור זעום במיוחד של נפגעים ביחס למיליוני כלי הרכב העוברים בהם מדי יום. לא בכדי הכבישים מחוץ לגוש-דן, אלה הדלילים בתנועה - כמו כביש הגישה לנטף - מככבים פעם אחר פעם בידיעות מדממות על תאונות. בפועל, דווקא אותם כבישים מפותלים ומסוכנים הדלילים בתנועה, מציעים אספלט חלקלק כמסלול גלישה, רצוף בורות, מהמורות וקמרונות. וכאילו לא די בכך, בקיץ מרוחה עליהם שכבה קטלנית, תערובת סולר-שמן-וסתם טינופת המרוחה עליהם כדבעי. וללא קשר לעונות השנה, התמרורים המעטרים אותם נראים כאילו הושלכו כלאחר יד בבוקר מקרי, ללא קשר לתוואי, לצרכים, או לספר התיאוריה.

ומה עושה שוב המחוקק והשר התורן? דואג לקצץ מדי שנה את תקציב תחזוקת הכבישים של מע"צ, ולא מפקח על טיב העבודה והתחזוקה. רוצים דוגמה? רדו (או עלו) בכביש סדום-ערד, מהכבישים המאתגרים בישראל, וגלו קטעי כביש שקורצפו לפני קרוב לשנה(!) ועדיין לא נסללו, גבעות, מהמורות, בורות לרוב, אספלט איום וחלקלק, ושילוט שמפנה את הנהג לתהום קרובה. וזו באמת דוגמה אחת מני רבות. למעשה, כמעט ולא ניתן לאתר דוגמאות הפוכות - טובות, בטוחות וסלחניות לטעויות.

תסכימו ודאי כי כדי להתמודד עם כבישים כה עלובים, נחוצים נהגים מיומנים במיוחד. אלא שמגרשי הכשרה לנהגים אין, חרף אינספור החלטות ועדה וממשלה. הפעם הראשונה והאחרונה בה מישהו מלמד אתכם לנהוג, היא לקראת מבחן הנהיגה. בפעם הבאה, תשלח אתכם מדינת ישראל לרופא, בגיל הפנסיה, כדי לבדוק שאינכם זקוקים למשקפיים, והידיים לא רועדות יותר מדי.

כל זה אינו בא להוריד כל אחריות מהנהג, הגורם האנושי. הכביש בישראל אינו הופך לקטלני רק מכיוון שחסרה כאן תחזוקה והכשרה. ועם זאת, ובדיוק כמו המשפט האלמותי שטבע ראש ממשלת בריטניה הפורש, טוני בלייר: צריך להילחם בפשע, אבל לא פחות צריך להילחם בסיבות לפשע. כאן בישראל, סיבות לא חסר. אבל כמה-לא-תקשורתי להילחם בהן.

נסים דואק מחזיק במשרד לייעוץ תקשורתי ובין לקוחותיו גם יבואן אופנועים וקטנועים