מה לנו ולערכים?
מה אומרים צעירי ישראל על פשיטת הרגל הערכית לה הם עדים, ומה זה אומר עלינו
מזה יותר משני עשורים חוות מערכות הרווחה הידרדרות המאיימת להפוך את ישראל למדינת עולם שלישי. למול הצמיחה המרשימה, הפער בין עשירים לעניים הוא הגדול בעולם המערבי, וגם שיעור הילדים החיים מתחת לקו העוני הוא הגדול ביותר באותו חלק של העולם שאליו אנו כה נכספים להשתייך. במקביל, קהילת העסקים רומסת את זכויות העובדים, וממשלות ישראל משתפות איתה פעולה בחדווה. כך, לדוגמה, המגזר הציבורי הוא המעסיק הגדול ביותר של עובדי חברות כוח אדם.
ומה דעתו של הציבור אודות פשיטת רגל ערכית זו? ומה אומרים עליה צעירי ישראל? מאום! דומה שנושא זה נדחק אל שולי תודעתם והוא נתפס כדבר מרוחק וערטילאי שאין לו כל נגיעה לחייהם. על-פי סקר שנערך עבור מוסף "זמנים מודרניים" לפני ימים ספורים בקרב מדגם מייצג של בני גילאים 18-28, דור זה מרוכז יותר בעצמו, אינו מעורב בקהילה ונעדר כל מחויבות לשינוי חברתי.
דומה שהסופרת אורלי קסטל-בלום היטיבה לספק תיאור קולע לרבים מבני דור זה, ובעיקר אלה שהפרוטה מצויה בכיסם: דמויות חלולות וריקניות, שכל מעייניהן נתונים לתרבות צריכה העונה לכלכלת מותגים קפדנית. טרדותיהם הקיומיות נעות בין אימוצה של משמעת דיאטטית אורגנית ובין פיתוח מיומנות הנדרשת להבחין אם היין המוגש להם במסעדת יוקרה רכש את טעמו הייחודי מחבית העשויה אלון אמריקני או צרפתי.
כבר אי אפשר למצוא אנשי ציבור ורוח רבים שמבכים תמורות ערכיות ותרבותיות אלו, משום שהם רואים בהן חלק בלתי נפרד ממגמות חובקות עולם. אך גם אלה שכן מביטים בעין ביקורתית נוטים ללהג על אובדן הערכים שמכלה בנו כל חלקה טובה, ולתת דרור לגעגועיהם לישראל הישנה והטובה שהתאפיינה, כך הם אומרים, בנוער חדור ערכים ומחויבות עמוקה לשינוי פני החברה. בפרצי נוסטלגיה אלה יש יותר פנטזיה מאשר היסטוריה, יותר עיוות של העבר מאשר תיאור מדויק שלו.
ערך הסולידריות החברתית מעולם לא זכה למעמד עצמאי באידיאולוגיה הציונית. הוא תמיד היה כפוף למטרותיה המרכזיות: כיבוש הארץ וכיבוש העבודה. טענה זו עוברת כחוט השני בספריהם של איש מדעי המדינה זאב שטרנהל, שחקר את תולדות תנועת העבודה, ושל הסוציולוג הפוליטי לב גרינברג, שחקר באופן ספציפי יותר את תולדות ההסתדרות. שניהם הראו שמאז ומתמיד רתמה תנועת העבודה את הערך של סולידריות חברתית להיגיון הלאומי, ונטשה ערך זה כלאחר יד בכל עת שלא עלה בקנה אחד עם ההיגיון הלאומי.
קו פרשת המים ביחסי הגומלין בין שני ערכים אלה היה מלחמת ששת הימים והשלכותיה, ובמיוחד מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים. מצד אחד של המתרס ניצבו הפלגים המשיחיים של הציונות הדתית, שכל מעייניהם היה נתונים למפעל כיבוש הארץ. מפעל זה ממשיך לשקף, בזעיר אנפין, את הקשר הגורדי בין האידיאולוגיה הלאומית לערך הסולידריות החברתית. כפי ששלמה סבירסקי ממרכז אדוה מראה, המחנה הלאומי-ההתיישבותי, זה שהמדינה רוצה ביקרו, זוכה לסבסוד נדיב של שירותי הרווחה, דבר שמבטיח לחבריו רמת חיים גבוהה יותר מרמת החיים הממוצעת בישראל.
מצד שני ניצב ציבור הולך וגדל של אלה החשים ניכור עמוק ממפעל הכיבוש הקולוניאלי, ואף מתנגדים לו. אך הניכור שלהם מפניה המכוערות של הציונות, שעליה יש להוסיף גם את ההשחתה העמוקה של הפוליטיקה והשתלטות האידיאולוגיה הניאו-ליברלית על הכלכלה שלה, אינו עוצר שם. הוא משקף למצער הפניית עורף לכל השקפת עולם שמבקשת לגייס את הדור הצעיר למען קידומם של ערכים קולקטיביים ומטרות ציבוריות.
תוצאה זו מתבקשת. כאמור, היא פועל יוצא מכך שהערך של סולידריות חברתית לא צמח על קרקע פורייה ועצמאית, אלא היה שיח לוואי בחורש הלאומי. לפיכך, הניכור שרבים מצעירי הארץ חשים כלפי גילוייה השליליים של הציונות בעת הנוכחית הביאה גם לקמילה בקרבם של ערך זה. לא רק שרובם אינם לוקחים חלק בפעילות קהילתית כלשהי, הם גם תומכים – באופן פעיל או סביל – בהשקפות עולם התופסות את החברה כג'ונגל רוחש סכנות. בג'ונגל זה, ההולך ומצטייר כתוכנית הריאליטי האולטימטיבית, היחיד נאבק על הישרדותו הכלכלית או על שיפור איכות החיים שלו.
אמנם היעדרה של מחויבות חברתית בקרב צעירי ישראל הלא-דתיים לא הביאה לאובדן מלא של מחויבותם הלאומית, אך כל שנותר זו תפיסה שדופה, סתגרנית ושוביניסטית של לאומיות. בתפיסה זו אין מקום לחברת מופת שמעלה על נס את יחסי האדם עם זולתו ואין בה מקום לחמלה אנושית. זוהי תפיסה שבה המטרה הבלעדית של המדינה היהודית היא להבטיח – כל עוד ניתן - שהיחיד יוכל להמשיך ולבצר את חומות הבועה הנרקיסיסטית והאסקפיסטית שלו. יש שמכנים תפיסה זו בשם "ציונות בעידן הגלובלי".
פרופ' יוסי יונה, אוניברסיטת בן גוריון / מכון ון ליר בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
