שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    חוקה - מתנה או סכנה?
    האם כינון חוקה ישים סוף להיותה של ישראל מדינה יהודית, או שמא זו ההזדמנות האחרונה לעגן את זהותה הציונית של המדינה בחוק?

    חוקה הקוראת לגנב

    "חוקה", קבע אולמרט בפתיחת מושב החורף של הכנסת, "תהיה המתנה הגדולה ביותר שהכנסת יכולה להעניק למדינה לרגל חגיגות ה-60". לכאורה, היות שבית הנבחרים הוא שאמור להעניק את השי ולא אולמרט עצמו, יש אולי פחות מקום לחשד בכשרים, אך "מתנת ה-60" הזו, אם אכן תינתן, עלולה עוד להתברר כמזכרת עוון לאומית לדיראון עולם. יש מתנות שתקף לגביהן שבעתיים הפסוק "שונא מתנות יחיה".

     

    לא שאין בחוקה יתרונות ומעלות, אלא שבמקרה הישראלי מקומן ייגרע כמעט לחלוטין מסוגיות הליבה הטעונות, ואם כבר תיגע בהן החוקה, ולא רק כדי יציאת חובת הפרוטוקול – נזקן יהיה גדול לאין ערוך מתועלתן. כמעט כל טיפול מהותי בסוגיות הללו – בין אם מדובר באופייה של המדינה, מעמד המיעוטים בה, ההתאזרחות, קרקעות המדינה וקק"ל, גבולות, דת ומדינה, או השוויון – עלול לעורר דובים גדולים וזועמים מתרדמתם. והדובים, עם כל משקלם, הם רק תחילתה ומקצתה של הצרה.

     

    מכל מקום, לפחות שלוש אופציות-על תיאורטיות עומדות לפני ועדת חוקה, חוק ומשפט ככל שנוגע הדבר בטיפול בסוגיות הליבה: 1) פסיחה על כל סוגיות הליבה תוך הסתפקות באזכורן או התעלמות מהן; 2) הכללת חלקן מבלי להגיע עד כדי ניסוחים חדים ומפורשים; 3) הכללת כל הסוגיות הללו, תוך ליבונן היסודי ומתן קביעות מפורשות לגביהן.

     

    והיה ותאומץ האופציה הראשונה והבלתי מזיקה, היינו כלל הנושאים הטעונים ימצאו עצמם מחוץ למסמך הסופי, או אז ישאלו רבים וטובים, ובצדק, במה הועילו ח"כים בתקנתם או בחוקתם. אלא, שככל שניתן ללמוד, תרחיק הוועדה לכת בקוצר ראותה ובמסמך שיועבר למליאת הכנסת להצבעה ייכללו כמה מסוגיות הליבה, כשחלקן לפחות ילוו בניסוחים מפורשים.

     

    כבר בהכרזת העצמאות נאמר לגבי החוקה שהיא "תיקבע על-ידי האספה המכוננת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948". וביוני 1950 אף החליטה הכנסת, בתוקף תפקידה כאסיפה המכוננת, להטיל על ועדת חוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה. מאז נקפו אי אילו שנים והחוקה הכתובה כידוע בוששה לבוא, ולא בכדי. אלא שהפרידה הצפויה מהשיהוי המבורך והמושכל, היא עוד סממן לרצון העז הפושה במקומותינו להיות ככל הגויים מן המערב.

     

    אלא שישראל אינה ככל מדינה מערבית, לפחות ככל שנוגע הדבר בחלק מנושאי הליבה שעלולים להיכלל בחוקה. אין במדינה מערבית כלשהי, למעט ישראל, מיעוט
    לאומי השולל ברובו את מאפייניה המהותיים של מדינתו, שהוא חש רובו ככולו הזדהות כמעט מוחלטת עם אויבי מדינתו ושהוא שנמנע מכל וכל מלשאת בעול הגנתה, ובכל זאת תובע במפגיע שוויון זכויות אישי וקולקטיווי מוחלט. ודרישה זו, למצער במישור אישי, זוכה ליותר מאמפטיה ואוזן קשבת אצל היושב במרומי בג"ץ. ולא זו בלבד שהיושב על כס המשפט נוטה לאותו מיעוט לאומי חסד, אלא שהוא עושה זאת לעתים קרובות מכוח פרשנות חופשית ומפליגה של החוק.

     

    כך, למשל, בתת סעיף הנוגע לשוויון מוצע בין השאר שייקבע בחוקה כי "הכול שווים בפני החוק; אין מפלים אדם מטעמי מין, דת, ארץ מוצא, לאום, עדה, גזע...". הרי כל בר דעת אמור להבין שמסעיף זה ומדומיו תקצר עד מאוד הדרך לפסיקה המשיתה שוויון אזרחי מלא, ומהיותה של ישראל מדינה יהודית ייוותרו במקרה הטוב חוק השבות ועוד כמה סממנים סמליים לרפואה. גם אם לא ניתן לדעת מראש ובפרוטרוט מה היה קלסתר פניו של הרך הנולד בתום ההיריון הממושך בוועדה, ניתן להעריך שלא יימצאו בו חיזוקים לאומיים למכביר, כפי שנקל לשער שייפתחו עוד כמה פרצות שעלולות בפועל להמיט עלינו את חזון (אסון) מדינת כל אזרחיה.

     

    שאול רוזנפלד

     

    הדקה התשעים לחוקה ציונית

    ראש הממשלה ציין בצדק את המאמצים שעושה הכנסת בשנים האחרונות לכונן חוקה למדינת ישראל. הכוונות לכונן חוקה, מופיעות לראשונה בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ונמשכות מאז בצורות שונות. מי שטרפד את החוקה בשנותיה הראשונות של המדינה, היה דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון, שסבר שגם לאחר הקמת המדינה, ישראל אינה בשלה למשטר דמוקרטי במלוא מובן המילה. הסבריו היו מלווים בעובדות מסייעות – מרבית היהודים טרם הגיעו לגבולותיה, הגבולות לא היו קבועים, מעמדה המדיני-ביטחוני היה רעוע, הכלכלה התנהלה בתנאים של צנע וקיצוב, ועתידה לוט בערפל.

     

    מאז התגברה מדינת ישראל על מכשולים רבים והתבססה בין המדינות היותר מפותחות בעולם. לכן, ראוי שנתחיל את שישים השנים הבאות עם תוכנית לטווח ארוך ששמה לה ליעד להשתלב בקדמת המדינות המובילות בעולם. לא ניתן להגשים מטרה ללא חוקה המהווה תשתית שלטונית מנהלית שמגדירה בצורה יעילה וברורה את מערכת היחסים שבין האזרח לרשויות השלטון; הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, ובינן לבין עצמן.

     

    הפחד מהחוקה הוא גם הפחד מההתמודדות עם השסעים הלאומיים, הדתיים, העדתיים והחברתיים בחברה הישראלית. אלו המפחדים מהתמודדות עם הבעיות, מעדיפים לנהוג מנהג בת יענה ולטאטא אותם מתחת לשטיח באשליה שהן תיעלמנה מעצמן ותגווענה. נכון, החוקה לכשעצמה אינה כלי לפתרון הבעיות, אבל היא מכשיר מצוין וחיוני להסדרת כללי המשחק שבמסגרתם יתמודדו כל מייצגי השסעים על חלקם בעוגה.

     

    למשל בהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, יצטרך המיעוט הערבי לקבל את העובדה שישראל היא מדינת הלאום היהודי. מצד שני, הגדרת ישראל כמדינה דמוקרטית תחייב את הרוב היהודי לעגן בחוקה התחייבויות ממשיות לזכויות שוות לכל אזרח שישמור על החוק, וכן התחייבות לשמור על זכויות קולקטיביות של מיעוטים, כמו זכויות דתיות, שמירת ערכי מסורת, שפה ותרבות.

     

    החוקה היא מסמך חינוכי חשוב. אזרחים שגדלים במדינה שבה מערכת החינוך שלה מפנימה את ערכי החוקה, מתפקדים טוב יותר כאזרחים מועצמים שיודעים להיאבק על זכויותיהם. גם אלה מהם שהופכים להיות עובדי ציבור ומייצגים את השלטון, מודעים למגבלות הכוח השלטוני וליכולת השימוש שלהם בשררה. כך קטנה מידת החיכוך בין האזרח לשלטון, ופעילות זרועות השלטון יעילה יותר ומצמיחה פירות חומריים ורוחניים לרווחת האזרחים כציבור וכפרטים.

     

    אני מקווה שהמחנה הלאומי-ליברלי ישכיל לגבש הצעת לחוקה, שתשמור על העקרונות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל תכיל בתוכה גם מקום לקונסנזוס רחב יותר שיכלול גם את המפלגות הציוניות מימין ומשמאל. צריך לזכור שאם אנו חפצים בחוקה ציונית, ייתכן שאנו נמצאים בדקה התשעים לגבי האפשרות שמדינת ישראל תזכה בחוקה כזו.

     

    אם הליבה הציונית לא תשכיל להתפשר, להתאחד ולהסכים על כללי משחק ועל גבולות מגרש משותפים, מדינת ישראל עלולה להחמיץ את הרגע, והפרודות הלא-ציוניות שמונות כבר היום למעלה משליש מאזרחי המדינה, עלולות להשפיע על אופייה העתידי של מדינת ישראל והציונות תרשם בדברי הימים כאפיזודה חולפת.

     

    ח"כ מיכאל איתן, ליכוד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים