אחי, חתיכת טלנובלה ארגנת לעצמך!
רגע אחד רווית היא דמות וירטואלית שאין לרונן שום תכנון לפגוש אותה, וברגע אחר רווית נמצאת אצלו בבית, במיטה שלו. רגע אחד איריס שייכת לעבר שלא נוגעים בו, ופתאום מסתבר שהיא שוב בהווה. הצד שלו, הצד שלה, פרק 5 ברומן ההמשכים
בפרקים הקודמים: בערב הראשון שלהם יחד מחוץ למחשב, רווית נשארת לישון אצל רונן, אבל הם לא נוגעים עדיין זה בזה, הם ישנים בחדרים נפרדים. כשהיא ניגשת להגיד לו לילה טוב, היא שומעת אותו מדבר בטלפון עם איריס.
הצד של רונן: בתוך המחשב לא פחדתי. אפס סיכון, מקסימום רווח
בוקר, השעון המעורר מנסה להעיר אדם שממילא לא ישן הרבה בלילה. אני לוקח כמה דקות לעצמי להיזכר בלילה הקודם. מתרומם באיטיות מהמיטה. הגב כואב, וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה להגיע לשירותים ולהשתין.
כשאני נכנס לחדר השינה להתלבש, אנחנו נעמדים זה מול זו. חודשים של היכרות, בה ידענו שהכל אמיתי וכן. ללא מסכות, ללא זיופים, רק אנחנו והעירום שבינינו. אתמול בערב, למרות שהיה נעים, הבנתי עד כמה מוטעית המחשבה שניתן להעתיק אחד לאחד את המסך לחיים האמיתיים. אין הנחות ואין קיצורי דרך. המפגש הבלתי נמנע עם המציאות, זו בה אנחנו שני אנשים זרים, רחוק מרחק שנות אור מהחממה הבטוחה שהמסך סיפק עבורנו.
אני נזכר כמה רציתי לראות אותה אתמול בלילה לבושה בחולצה שלי. אני מביט בה, שיערה פרוע ועיניה עצומות למחצה. סימני השינה על הלחי מציירים לי אותה בתוך המיטה שלי – מחשבה שמעוררת אותי.
בסוף שיחת הבוקר הקצרה שלנו, בפעם ראשונה זה הרבה מאוד זמן, אני מרגיש את הפחד האחר. פחד לאבד משהו שאני אולי רוצה.
"תשארי", אני אומר לה.
היא מביטה בי ושותקת.
"אני אסיים את הישיבה ואחזור, זה לא ייקח יותר מארבע שעות. תשארי".
החדר מתמלא בשתיקתה. שני זרים עומדים זו מול זה, בחדר שינה שנראה קטן מדי להכיל אותנו.
אני מותש מהנסיעה הארוכה ומהישיבה שלא ממש הוכתרה בהצלחה מזהירה. בכל פעם מחדש האכזבה כואבת. גם הראש כואב מכל זיוני השכל ששמעתי בשעות האחרונות. כל אחד חושב שהוא אלוהים קטן, יושב בחליפה מזורגגת ומביט מלמעלה על הכל. הם לקחו קשה את המשפט "בעל המאה הוא בעל הדעה". מרתיח אותי שאני נאלץ להסכים איתם. התפוצצתי בישיבה, מבפנים, מתתי לצעוק להם: "אתם יכולים לדחוף את הכסף שלכם", אבל שתקתי, שיחקתי את המשחק.
"יאיר, אל תשאל איזה בלגן".
"שוב צרות עם המשקיעים?"
לא, לא זה. רווית, הבחורה שסיפרתי לך עליה".
"ההיא מהאינטרנט???"
"כן, היא באה אליי אתמול".
"מה זאת אומרת באה אליך אתמול? קבעתם? לא סיפרתי לי שאתם נפגשים, יא ממזר!" יאיר מתמוגג לו מהצד השני של הקו.
"היא הגיעה. פשוט הגיעה. חזרתי מהעבודה, והיא היתה שם".
"מטורפת לגמרי הבחורה!"
"עזוב אותי מהשטויות שלך. אין לי זמן, תקשיב לי רגע. בלילה איריס התקשרה".
"מה היא מתקשרת אליך הזונה, חשבתי שזה נגמר ממזמן?!"
"היא שלחה לי מייל לפני כמה ימים ואמרה שהיא רוצה שנדבר", אמרתי לו. הוא לא ממש אוהב את איריס, ולא יכולתי להאשים אותו.
יאיר הוא חבר ילדות. למדנו יחד בתיכון, שירתנו יחד בצבא, שנינו הלכנו ללמוד בטכניון, כל אחד בפקולטה אחרת, ושנינו התחתנו כמעט באותו זמן. רק אני התגרשתי. את כל חיי הוא מכיר, ואני את חייו. מסוג החברים שלא צריך להסביר להם באריכות, הם ישר מבינים במה מדובר. אבל בשיחה הזאת הוא פספס לגמרי, כאילו שמישהו בכלל יכול להבין מה לעזאזל קורה פה. רגע אחד רווית היא דמות וירטואלית שאין שום תכנון לפגוש אותה, וברגע אחר רווית נמצאת אצלי בבית. רגע אחד איריס שייכת לעבר שלא נוגעים בו, ופתאום מסתבר שהיא בהווה.
"אחי, אתה מסודר אתה. חתיכת טלנובלה ארגנת לעצמך!" יאיר משועשע מכל הסיפור.
"שמח שאתה מבסוט, יא זבל! אני עוד חמש דקות בבית ואין לי מושג אם רווית שם או לא".
"אז כשתגיע תתמודד. תפסיק לעשות סיפור מכל דבר. צא מזה, תזרום, מה אתה לחוץ!"
איריס נעלמה "כדי לחשוב", ואני התרסקתי
יאיר יודע כמה קשה היה לי לתת למישהי להיכנס פנימה אחרי הגירושים, ואז איריס הגיעה. נראה כאילו כל הבעיות מאחוריי וסוף סוף יש לי קצת מזל. איריס היתה גרושה טריה כמוני, ידעה והבינה בדיוק את המקום שלי. היה לנו כל כך הרבה במשותף. ואז יום אחד היא נעלמה, לפני בערך חודש. שלחה מייל קצר שאומר שהיא מצטערת אבל זה יותר מדי בשבילה כרגע. יותר מדי מהר, קרוב, חונק, והיא צריכה זמן לחשוב. מה עוד יכולתי לעשות? איריס היא נעלמה "כדי לחשוב", ואני התרסקתי.
רווית היתה שם לעזור לי לאסוף את השברים, החזירה לי את החיוך ואת התקווה. בחורה עם חוכמת חיים מדהימה. את האמון שלי בנשים איבדתי מזמן, בגלל האקסית שלי. איריס רק כיסחה יותר את המכוסח. בתוך המחשב לא פחדתי: אפס סיכון, מקסימום רווח – מה שעובד בעולם העסקים בהחלט עבד גם כאן. הרגשתי שאני יכול לבטוח בה. אולי בגלל זה יאיר חושד ומגיב חזק כל כך.
פחות מארבע שעות לקח לי לחזור, והנה אני מתקרב לשביל המוביל לחנייה. פותח את הדלת, נכנס הביתה, והכל דממה. אוחחח, איזה תענוג!!!
הלב מחסיר פעימה, ואני כבר לא בטוח למה. אני הולך לכיוון חדר השינה. הדלת נעולה ואני לא בטוח מה אמצא מאחוריה. מרגיש הקלה. אני פותח את דלת חדר השינה.
החיוך מתפשט, אני מבסוט, מתרגש כמו ילד קטן. הגעתי הביתה, למקום שלי. רווית שוכבת במיטה שלי, על צידה, מכוסה בשמיכה. אני עומד ומסתכל עליה, עוקב אחר נשימתה השלווה. אז היא נשארה.
הצד של רווית: שיטת ההתמודדות שלי היא לא להתמודד
אחרי שרונן יוצא מהבית, אני נשארת לשבת על המיטה. לא מצליחה להגיע להחלטה אם אני רוצה להישאר או לברוח כל עוד אני יכולה. מרגישה מטומטמת שבכלל העליתי בדעתי שמשהו טוב יכול לצאת מנחיתת האונס שלי עליו. עכשיו איריס חזרה לתמונה, ואני בטח אהפוך לדף היסטוריה.שם החיבה שדבק בי עם השנים, היה road runner, הדמות מהסדרה המצוירת. אמנם רצתי הרבה פחות מהר ממנו, אבל הייתי הרבה במנוסה, מהרבה דברים. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסיבה להתנהגות הזאת שלי, וניסיתי הרבה פעמים. יחסית לאדם במנוסה היה לי מזל בחיי. השגתי המון, כמעט את כל מה שרציתי, במעט מאוד מאמץ. דברים תמיד הסתדרו לי. ברחתי מלקבל החלטות, נתתי לשמיים להחליט בשבילי, והדברים הכי מוצלחים יצאו כך. למה שארצה להפסיק, אם הכל יוצא לטובה.
אחרי שנפלטים מכל החממות למיניהן מתחילים החיים האמיתיים. החיים התגלגלו להם, עבודה, פסיכומטרי, אוניברסיטה ושוב עבודה. דברים פשוט קרו, ואני זרמתי איתם. בתחום האישי חיי לא נראו שונים בהרבה. רק שבניגוד ליתר התחומים, בהם אי קבלת ההחלטות פעל בצורה מעוותת לטובתי, כאן זה היה בעוכריי.
אמיר כבר מזמן לא כאן להסביר לי את עצמי
ככל שהרגשתי יותר בפנים, כך הייתי נאטמת ונסגרת כלפי חוץ. כאב, כעס, פחד או חס וחלילה תחילת התאהבות, שיטת ההתמודדות שלי היא לא להתמודד. אמיר היה הראשון שנלחם איתי בעצמי. אמיר ידע לנסח זאת יותר טוב ממני, היה לו ניסיון של שנים. אבל אמיר כבר מזמן לא כאן להסביר לי את עצמי. גם הטובים והעקשנים ביותר מתייאשים מתישהו. הבריחה האמיתית התחילה אחריו.
אני הולכת לכיוון המטבח להכין לי קפה כשהנייד שלי מצלצל. "רווית תגידי, מה נסגר איתך?"
"בוקר טוב מאמי".
"לאן נעלמת לי? כל הלילה חיכיתי לטלפון ממך. משהו!"
"מצטערת..."
"עזבי... נו, ספרי, ספרי. אני לא עומדת בזה".
"מאיה, אני עוד אצלו", אני אומרת בשקט.
"לא נכון! שרמוטה! מה יהיה איתך?"
"כלום, תרגעי. ישבנו עד מאוחר, הוא הציע שאשאר לישון במקום לנסוע. ישנו בחדרים נפרדים".
"מה לא היה כלום? חיבוק? נשיקה? מזמוזים? משהו?"
מאיה נשמעה יותר מתלהבת ממני כשהתקשרתי אליה מהדרך אתמול וסיפרתי לה לאן אני נוסעת. היא אוהבת את הטירוף הזה. היא תמיד אמרה שהיתה רוצה להיות אפילו לרגע "ספונטנית ומופרעת" כמוני.
"אז מה את הולכת לעשות?" שאלה.
"אני שותה קפה ונוסעת הביתה. אין כאן שאלה בכלל".
דממה בצד השני של הקו. כשמאיה שותקת, סימן שהיא חושבת ברצינות. וכשהיא חושבת ברצינות, אני צריכה להתכונן. "הוא מוצא חן בעינייך?" אמרה לבסוף.
"כן", עניתי.
"היה לך נחמד אתמול?"
"כן". פחדתי להוציא הגה מהפה מעבר להברות קצרות.
"היית רוצה עוד ערב כזה? הוא ביקש ממך להישאר, נכון? את רוצה למצוא משהו אמיתי, נכון?" (היא כבר לא חיכתה לתשובות שלי) "אז למה את רוצה ללכת?"
"כי..."
"אין כי! תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב!"
אני אוהבת את מאיה כשהיא ככה. התמונה של חובט שטיחים עולה בראשי. בשביל זה יש חברים, בשביל לנער אותך לפעמים. היא נתנה נאום שלם על כמה אני מטומטמת אם אני נוסעת הביתה ושאני חייבת להישאר ולדבר עם רונן ולתת לו הזדמנות להסביר. אמרה שגם אם זו באמת היתה איריס אתמול, אין לי מה לדאוג, כי הוא בעצמו אמר לי שהוא לא רוצה לדבר איתה בכלל.
"יאללה מאיה אני שומעת מפתח בדלת. הוא חזר... בייי".
שקט. אפילו את הנשימות של עצמי אני לא שומעת. אני פוחדת לפתוח עיניים, אין לי מושג מה בדיוק אמצא. מריחה את הבושם שלו, אבל לא יכולה לדעת אם הוא עוד בחדר, או שיצא והריח נותר.
מתנועעת כמו חתולה במיטתו, מתכרבלת לתוך עצמי ואחר כך מתחילה להתמתח, מלווה את הכל בקולות הפינוק המתאימים, ואז לגרנד פינלה - טקס פקיחת העיניים. הוא עומד שם, חיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניו.
המשך ביום רביעי הבא
