שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פתאום אגוז, בין כל הפיסטוקים. סיפור אהבה

    היה לאיה חבר, הם אהבו לאכול יחד פיסטוקים, והוא תמיד היה מחליף לה את הסגורים. אמר שמגיע לה שכל הפיסטוקים ייפתחו בשבילה. הוא נפטר לפני חצי שנה בערך, סיבוך בלב

    "שלום לך, בבקשה תחליף לי", אמרה הבחורה בחולצה הצהובה והניחה שקית נייר מקומטת על דלפק הפיצוציה.

     

    "סליחה גברת?" השיב נידל המוכר ובהה בה, מבולבל.

     

    היה בה משהו שונה, בבחורה הזאת. היו לה אף פחוס וצוואר קצר, וזוג עיניים מלוכסנות שהתמקדו בנידל במבט נוזף. "כבר ראיתי ילד עם פנים דומות אצלנו בכפר", חשב לעצמו נידל. "הוא לא היה ממש בסדר, הילד ההוא".

     

    "נו, תחליף לי אותם", ביקשה הבחורה שוב.

     

    נידל נטל לידיו את שקית הנייר החומה והחל פותח אותה בזהירות, כאילו נאמר לו שבתוכה עלול להימצא זוחל קטן וקטלני. "מה זה גברת?" מלמל תוך שהוא פוער את פתח השקית באצבעותיו ומציץ פנימה.

     

    על קרקעית שקית הנייר נחו מספר פיסטוקים אטומים.

     

    "תחליף לי אותם לפתוחים בבקשה"

     

    "סליחה? להחליף לך אותם לפתוחים?" נידל לא ידע מה לומר, לכן פשוט חזר על בקשתה. "אני מצטער גברת, אבל פשוט לא עושים דבר כזה. אף אחד לא מחליף את הפיסטוקים הסגורים בפתוחים", הוסיף לאחר שהתעשת.

     

    "יש כאן תשעה פיסטוקים סגורים, ואני רוצה שתחליף לי אותם לתשעה פיסטוקים פתוחים", התעקשה הבחורה.

     

    נידל הביט בה, חסר אונים. לפני שבוע עזב את הכפר בצפון והגיע לעיר הגדולה. היה בו משהו שביקש לעצמו את אבק המסורת שנח על כורסת הקטיפה הכחולה של סבו, אבל בכל פעם שהעז להתיישב בה, כמו כשניסה להתאים עצמו אל מנהג ישן אחר, איים ענן אבק המסורת שהסעיר סביבו לחנוק את ריאותיו. לבסוף מאס בוויכוחים, החליט להיות שונה במקום אחר - ועזב.

     

    רק אתמול התחיל לעבוד בפיצוציה, והנה הוא עומד מול נערה כעוסה עם פנים מוזרות ושקית נייר חומה שבתוכה תשעה פיסטוקים סגורים.

     

    "זה בסדר נידל, אני אטפל בזה", נשמע קולו של אבנר, בעל הפיצוציה, שהגיח מהמחסן. "הכל בסדר איה?" שאל וחייך לעברה.

     

    "הוא לא רוצה להחליף לי", השיבה איה והביטה בנידל, שהתחיל לגרד בכתפו בעצבנות.

     

    אבנר לקח שקית נייר חדשה, ניגש לערימת הפיסטוקים וברר מתוכה 14 פיסטוקים פתוחים.

     

    "הנה, תשעה פיסטוקים פתוחים במקום תשעה פיסטוקים סגורים", אמר והגיש את שקית הנייר לאיה.

     

    איה לקחה את השקית הקטנה מידו, פתחה אותה, בדקה את תכולתה ואז הסתובבה והלכה.

     

    "היא... היא..." ניסה נידל לומר משהו, אבל המבוכה הפריעה לשטף דיבורו.

     

    "כן, היא קצת שונה", אמר אבנר. "איה נולדה עם תסמונת דאון. שכחתי לספר לך עליה".

     

    "לספר לי עליה?"

     

    "כן, אתה תראה אותה כאן שוב. בכל יום ראשון היא מגיעה ומבקשת 100 גרם פיסטוקים. בכל יום שלישי היא מגיעה ומבקשת להחליף את הסגורים", הסביר אבנר והוסיף "ואתה תחליף לה אותם".

     

    "אין שום בעיה אבנר, אבל למה היא עושה את זה?"

     

    "היה לה חבר, מישהו שהכירה במוסד שלה", השיב אבנר וקולו הפך רך ושקט. "הוא נפטר לפני חצי שנה בערך. סיבוך בלב. בכל אופן, בכל יום ראשון היא הולכת לבקר אותו בבית הקברות. היא מביאה לו פיסטוקים. הם אהבו לאכול יחד פיסטוקים".

     

    "פשש, חתיכת סיפור", אמר נידל, הנהן בראשו וחשב לעצמו: "אני אחליף לה לפיסטוקים הכי גדולים והכי פתוחים שיש" .


     

    "זה מספיק קרוב, איה. אני אחכה לך כאן על הספסל", אמרה אמה של איה.

     

    "טוב אמא. אני אספר לאיתי שאת כאן".

     

    איה המשיכה לצעוד לבדה, עד שנעצרה ליד אחת המצבות והתיישבה עליה.

     

    "שלום איתי, זאת איה. אמא שלי גם כאן. היא מחכה על הספסל כמו תמיד", אמרה וגירדה באפה. "החלפתי לנו את הפיסטוקים הסגורים. הייתי מעדיפה שאתה תחליף אותם, כמו שתמיד היית עושה, כי אמרת לי שמגיע לי שכל הפיסטוקים ייפתחו בשבילי".  

     

    היא פתחה את שקית הנייר הקטנה שאחזה בידה, הוציאה מתוכה פיסטוק, הסירה את קליפתו הקשה והחלה לועסת בקול. "אתה זוכר את הפעם שמצאנו אגוז בשקית של הפיסטוקים?" שאלה פתאום. "כמה צחקנו שהוא אגוז בתוך שקית של פיסטוקים? ואחר כך אכלנו אותו חצי חצי? זה היה טעים לי, פתאום טעם של אגוז בין כל הפיסטוקים. יותר משזה רק פיסטוקים. מצחיק, לא?"

     

    איה השתתקה וראשה נד מספר פעמים מצד אל צד. היא נאנחה ואז המשיכה: "אתה זוכר שהיינו הולכים ברחוב ואתה החזקת לי את היד ואנשים הסתכלו עלינו? לא אכפת לי שהם הסתכלו. ואתה זוכר את הבחורה ההיא שלחשה משהו לחברה שלה והן צחקו? תדע שגם זה לא אכפת לי. תדע לך גם, שקצת חסר לי שלא מסתכלים עלינו יותר ברחוב".

     

    איה הביטה בשקית הנייר הריקה. המיית מנועי מטוס נשמעה בשמי בית הקברות ואיה הרימה את ראשה, מחפשת אותו לשווא.

     

    "אני לא חושבת שהלב שלך היה מסובך"

    "אתה יודע שאמא שלי אומרת שהיה לך סיבוך בלב?" שבה והביטה בלוח השיש. "אני לא יודעת למה היא אומרת את זה. אני לא חושבת שהלב שלך היה מסובך. אני חושבת שהוא היה בסדר גמור", פסקה נחרצות. "טוב, אני צריכה ללכת עכשיו. אני אחזור בשבוע הבא ואביא לנו עוד פיסטוקים".


     

    נידל סידר קופסאות של סיגריות על המדף. זה היה יום ראשון הראשון שלו בעבודה החדשה, והוא עדיין תהה אם יש הבדל בין ימי השבוע השונים בעבודה.

     

    "שלום, אני רוצה 100 גרם פיסטוקים בבקשה". זאת היתה הבחורה שביקשה שיחליף לה את הפיסטוקים הסגורים.

     

    "אה, שלום. אני זוכר אותך. איה, נכון?" חייך נידל.

     

    "נכון".

     

    "אני נידל. 100 גרם פיסטוקים? אני מיד מטפל בזה".

     

    נידל נטל שקית נייר קטנה וניגש אל ערימת הפיסטוקים. בעזרת הכף הקטנה מילא כמחצית מהשקית והניח אותה על המשקל. הוא גרע מספר פיסטוקים, אחר כך הוסיף כמה, ולבסוף קיפל את קצה השקית והניח אותה על הדלפק.

     

    "שמונה שקלים בבקשה", אמר.

     

    "זה בסדר נידל. אין צורך". היה זה אבנר שעמד מאחוריו. "איה, אמא לוקחת אותך לבקר את איתי?" שאל.

     

    "כן, למסור לה משהו?"

     

    "לא, אין צורך. זה בסדר איה", השיב אבנר.

     

    "אתה יודע משהו אבנר?" אמר נידל. "לפעמים נדמה לי, שככל שגדול החלל שאדם מותיר בחיינו, כך אפילו הדברים הקטנים ביותר יכולים להזכיר לנו את חסרונו. כמו פיסטוקים, למשל".

     

    "כן, נידל. אני מניח שאתה צודק", אמר אבנר, מלווה במבטו את איה היוצאת.

     

    "זה מאוד סמלי בעיני, העניין של הפיסטוקים", המשיך נידל. "לא כל הפיסטוקים שאנחנו מקבלים פתוחים. לפעמים החיים מביאים לנו גם כמה פיסטוקים סגורים. אני בטוח שאמא של איה יודעת על מה אני מדבר".

     

    "אני מניח שבאופן עקרוני היא היתה מסכימה איתך, אבל אני בספק רב אם היא היתה חושבת שאיה היא דוגמה לזה", אמר אבנר והפנה את מבטו אל נידל. "בכל אופן, אני יכול לומר לך בוודאות, שאבא שלה לא חושב כך" .

     

    הם הביטו זה בזה ושתקו. נידל השפיל את מבטו לרגע, ואז שב להביט בעינייו של אבנר והוסיף: "כן, אני מבין. אני... אני לא ידעתי. מצחיקים אנחנו, בני האדם. הפיסטוקים לא מביטים זה בזה וחושבים לעצמם 'אני פתוח והוא סגור'. זאת תכונה ייחודית לבני האדם".

     

    "כן, אבל בני האדם גם מסוגלים לאהוב", השיב אבנר.

     

    "כן, זה נכון. גם לאהוב אנחנו מסוגלים", מלמל נידל. "גם לאהוב". 

     

    • מוקדש לנדב, שפוקד את בית החולים במסגרת פרויקט השיקום התעסוקתי ותמיד מוצא את הזמן לדרוש בשלומי, ללחוץ את ידי בחום ולחייך אלי, בניגוד לכל החלוקים הממהרים.

     

    עוד סיפורים על אהבה ויחסים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: צביקה טישלר
    בכל יום ראשון היא מגיעה ומבקשת 100 גרם
    צילום: צביקה טישלר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים