פרשת דוויט: איפול שהשתלם
ראוי שנבין שהמאבקים הציבוריים והלחץ המתוקשר על הממשלה אינם מועילים לחטופים אלא רק מעלים את המחיר
אפשר להבין לליבם של בני משפחתו הזועמים של גבריאל דוויט
ז"ל. לולא היה מוצאם מאתיופיה ספק אם הגורמים המופקדים על טיפול בנעדרים היו מעזים להסתיר מהם במשך חודשים את המידע המודיעיני אודות בנם. אבל, כשמנכים מהפרשה את המרכיב העדתי ובוחנים אותה בצורה פרגמטית, צריך להודות שאותם גורמים נהגו כהלכה: אין ספק שאילו חלקו עם משפחת דוויט את המידע שהגיע מלבנון בטרם אומת ובטרם הוסדרה העברת הגופה, היה חולף עוד זמן רב בטרם היו בני משפחת דוויט זוכים להביא את יקירם לקבר ישראל. יתרה מזאת, מדינת ישראל הייתה משלמת מחיר מופקע - תמורת המידע לחוד ותמורת הגופה לחוד.
הרי ברור וידוע לכל אחד מאיתנו מה היה קורה אם משפחת דוויט הייתה מקבלת דיווח לפני חצי שנה או שנה מיד כשלאמ"ן הגיעה האינדיקציה הראשונית שגופתו של בנם נמצאת בידי חיזבאללה. התסכול, ועצותיהם של מומחים למיניהם, היו גורמים למשפחה לפתוח במאבק ציבורי. אנשי ציבור, פוליטיקאים והתקשורת היו מתגייסים לסייע, ועד מהרה היה שמו של גבריאל דוויט מופיע בכותרות העיתונים ועל הפוסטרים בעצרות ההזדהות לצד שמותיהם של גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. דורשי טוב מטעם עצמם או מטעם המשפחה היו יוצאים למסעות שתדלנות בעולם במימון הממשלה שלא הייתה מעזה לעצור בעדם. התוצאה הייתה שגבריאל היה הופך לנכס יקר ערך נוסף בידי החיזבאללה. קלף מיקוח רביעי שנסראללה היה דורש עבורו תמורה מופקעת. נסראללה, המודע היטב לנעשה בחברה הישראלית, גם לא היה מהסס לפרוט רגשות האשם בחברה הישראלית הנבוכה והמתייסרת בגלל יחסה לעולי אתיופיה.
גם אם משפחת דוויט הייתה מתבקשת לשמור על חשאיות והיא הייתה מכבדת את הבקשה, התסריט היה דומה - בישראל אין סודות. אפילו בעדה האתיופית הסגורה השמועה הייתה עוברת מפה לאוזן. המידע היה דולף לתקשורת. כשעניינם של שליט, רגב וגולדווסר נידון בראש חוצות הייתה הצנזורית הראשית מואשמת באפליית העדה האתיופית אם הייתה מנסה לחסום את פרסום המידע. בכל מקרה, גבריאל דוויט היה נכלל בעסקת החליפין הגדולה ונחמתה היחידה של משפחתו הייתה היכולת לחלוק את צערה עם משפחות החטופים האחרים.
למרבה המזל לא זה מה שקרה. החשאיות והאיפול שהטילו הגורמים העוסקים בנושא על הפרשה גרמו לכך שגורלו של גבריאל לא הפך לנושא ציבורי-פוליטי-תקשורתי חם. נסראללה הבין שדוויט אינו קלף מיקוח חם והסכים להחזיר את גופתו במסגרת ה"עסקה הקטנה". בני משפחתו של גבריאל הרוויחו. הם אמנם התענו מחוסר מידע כשנתיים אבל זכו להביא את יקירם לקבר ישראל בשעה שבני משפחות שליט, גולדווסר ורגב ממשיכים להתייסר בספקות ובגעגועים. גם מדינת ישראל יכולה לרשום לעצמה הישג מפני שהמחיר ששילמה עבור החזרת הגופה היה סביר: גופות שני מחבלים ואסיר לבנוני מעורער בנפשו.
לכן, במקום לזעוק חמס כדאי שנפיק את הלקח. ראוי שנבין שהמאבקים הציבוריים והלחץ המתוקשר על הממשלה אינם מועילים לחטופים אלא רק מעלים את המחיר שבני העוולה דורשים ומאריכים את המו"מ. הממשלה, כמו כל ממשלה בישראל בעשור האחרון, למדה היטב את השגיאות שנעשו בפרשת רון ארד. לכן עושים קהיליית המודיעין ועופר דקל, האחראי על המו"מ לשחרור השבויים והנעדרים, כל אשר לאל ידם להביא לשחרור החטופים. הם אינם חסינים בפני שגיאות אבל, המערכה הציבורית המתוקשרת בישראל למען החטופים רק מעלה כל העת את רף הציפיות של החוטפים ואת דרישותיהם. הממשלה חוששת, בצדק, שכניעה סיטונאית לדרישות החוטפים, רק תגביר את המוטיבציה למעשי חטיפה בעתיד ותסכן את אזרחי מדינת ישראל. התוצאה היא שהמו"מ מתעכב ומתמשך ללא צורך.
אילו היו המשפחות מסתפקות בלחץ לא מתוקשר על הממשלה; ואילו למדנו כולנו להתאפק ולרסן את נטייתנו להחצין רגשות ולהפגין כמה רחמנים בני רחמנים אנחנו – יתכן שהבנים היו כבר מזמן בבית.
מומלצים
