התקווה ירדה למחתרת

בהרבה מובנים, רצח רבין הותיר אחריו אדמה חרוכה במערכת הפוליטית. הימין כבר לא ימין, השמאל כבר לא שמאל, ומה שמכונה מרכז - לא לגמרי ברור באיזו דרך הוא צועד. והציבור? הוא אדיש, מקטין ראש, מושך בכתפיים. יגאל עמיר הצליח; הוא הצליח לבלבל את הכל ואת כולם.

• מיוחד: סרטון רצח רבין כפי שטרם נראה
  

שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון וכעת אהוד אולמרט - כולם ניסו ועדיין מנסים, בדרכם שלהם, לייצב את המערכת הפוליטית, אולם ללא הצלחה יתרה. התפוררות שני הגושים הפוליטיים הגדולים הפכה את היכולת למשול בישראל לכמעט בלתי אפשרית. מי שניסה ללכת בדרכו של רבין ולקדם את התהליך המדיני מול הפלסטינים, עף מכס ראש הממשלה תוך זמן קצר. פרס הפסיד את בחירות 96' בגלל הטרור, ואילו נתניהו (שניהל גם הוא משא-ומתן עם ערפאת) וברק הפסידו את השלטון, משום שהימין - והציבור העייף והאדיש - לא סמכו על המדיניות והמנהיגות שלהם, ועוד פחות מזה על הפלסטינים.

לא ברור עד כמה היה יצחק רבין מצליח להוביל אל חוף מבטחים את המהלכים

 המדיניים מול הפלסטינים ומול הסורים. אולם ברור כי הרוצח הצליח להרחיק את התקווה. פעם אחר פעם טפחה המציאות הפוליטית על פני התוכניות שגיבשו מנהיגי המדינה, והקטינה את הסיכוי לחתום על הסכמי שלום. על אף מה שנדמה, ולמרות ההסתה הפרועה של הימין נגד רבין - הסבלנות של המערכת הפוליטית למהלכים מרחיקי לכת קטנה לאחר הרצח. אם רבין הצליח לחתום על הסכמי אוסלו, הרי שהמנהיגים שבאו אחריו לא זכו לחתום אפילו בראשי תיבות על מסמך מדיני כלשהו, שלא לדבר על פינוי התנחלויות ביהודה ושומרון. 

היחיד שהצליח לשרוד סוג של קדנציה שלמה ב-12 השנים האחרונות היה שרון, שהפך את עורו לאחר שנבחר בשנית. אלא ששרון לא הלך בדרכו של רבין, ועשה הכל כדי להתחמק ממשא-ומתן. בסופו של דבר, ההתנהלות הזו סייעה לו מבחינה פוליטית וציבורית. אך כלל לא ברור עד כמה היא סייעה לישראל. את המחירים של תקופת שרון משלמות מערכות אזרחיות שלמות ומדינה שלמה. את מחיר הבדלנות המדינית משלמים תושבי הדרום מדי יום כמעט, והשתלטות החמאס על רצועת עזה היא דוגמה חיה ויומיומית למה שיכול לקרות אם נוטשים שטח כבוש, ומשליכים את המפתח לכל הרוחות. 

בשלוש יריות, רצח יגאל עמיר גם את האג'נדות. ברק ונתניהו, כל אחד בדרכו, בונים

 את המנהיגות שלהם על זהירות, התרעות והפחדות. לא על התקווה, לא על תוכניות ברורות ולא על הבטחות להביא הסכם עם הפלסטינים. למי ששכח, הבטחות כאלה התנוססו בקמפיינים של השואפים לכתר במשך שנים. אבל כיום, נתניהו וברק מנסים לחקות את שרון, שמכר לציבור "זהירות" ו"כובד ראש", אבל לא אג'נדה של ממש. לכן היום, 12 שנה אחרי, המערכת הפוליטית מלאה בסיסמאות שמזהירות ומתריעות, אבל חסרות מעוף, חסרות תקווה, חסרות הבטחות לעתיד אחר. 

אפשר היה לאהוב את יצחק רבין, ואפשר היה גם לשנוא אותו. אבל אף אחד לא כפר במנהיגותו, בכוח שלו להוביל, אולי אפילו לשנות את המציאות. במציאות של היום, המערכת הפוליטית מחפשת מנהיגים ומנהיגות. אחרי נפילתו של שרון למשכב, השתלטה על הציבור התחושה כי הוואקום גדול מתמיד: האג'נדות התאיידו, התקווה ירדה למחתרת, ומה שעוד נותר זה לקוות שישראל תזכה ברבין חדש, במנהיג שלא מעדיף ללכת בין הטיפות רק כדי להיבחר. במנהיג שיחזיר את התקווה של הימים ההם.