הקלות הבלתי נסבלת של הצביעות
בועז כהן, עורך מוזיקלי, חושב שאסור להחרים אמנים, גם אם הם תומכים בשחרורו של יגאל עמיר. ובכלל, כל הסיפור הזה מריח לו מצביעות ופופוליזם
נורית דאבוש, יו"ר הרשות השנייה, קוראת לגופי השידור לשקול את החרמת שיריו של אריאל זילבר. ברדיו קול יזרעאל 106 FM החליטו להקפיא עקב הנסיבות שידור תוכנית מיוחדת על חייו של שמואל צ'יזיק בהשתתפותו של זילבר. דני סידס, עורך מוזיקלי ברדיו תל אביב כתב כאן היום שהוא לא משדר ולא מתקלט שירים של אריאל זילבר כי "לקח ממני את האופציה לחשוב עליהם נקי, רגוע, להיזכר בילדות, כי בכל פעם שאני שומע אותו שר אני נזכר ביגאל עמיר. לא כיף לשמוע שיר ככה". אבל אני אוהב אמנות בכלל ומוזיקה בפרט, ולא כיף לי בכלל כשמחרימים מישהו. אני חושב שאם מתחילים עם חרמות וצנזורה, לא גומרים באריאל זילבר.
אז בואו נעשה סדר, למען הטוקבקיסטים שלא נוהגים לקרוא מאמרים עד הסוף:
1. אני חושב שאסור לשחרר את יגאל עמיר. לא בפסח הקרוב ולא במאה
השנים הקרובות. האיש הזה צריך לסיים את חייו בכלא ואני אתנגד לכל מי שיעלה את הרעיון לקצר את שהותו בכלא.
2. אני חושב שאסור לאסור שידור של שירים, לא של אנשים שתומכים בשחרורו של יגאל עמיר ולא של אנשים שמתנגדים לשחרורו.
כמה מלים על צביעותה הבלתי נסבלת של התקשורת.
תגידו, כמה מתחסדים אפשר להיות? הרי כוכבי תכניות האירוח והתחקירים לא יחמיצו אפשרות לארח באולפנם הממוזג, בין זמרת השנה לדוגמנית העשור, את גאולה עמיר או לריסה טרימבובלר, שתיהן מרואיינות נחשקות ומחוזרות מאוד. אז לראיין את גאולה עמיר זה בסדר, הא? ולשמוע את לריסה טרימבובלר זה על הכיף כיפאק, כן, אבל לשמוע שירים של אריאל זילבר – הו, זה לא. מה פתאום. את זה צריך להחרים.
כמה מילים על אמנות ואמנים והקשר ביניהם.
פיודור דוסטוייבסקי היה, כך אומרים הביוגרפים שלו, די אנטישמי. גם צ'רלס דיקנס, טוענים החוקרים, לא אהב במיוחד יהודים. הסופר והמשורר ז'אן ז'נה היה רוצח. הבמאי רומן פולנסקי הואשם בבעילת קטינה בת 13. המפיק והמוזיקאי פיל ספקטור רצח דוגמנית שהיתה בביתו. המתופף והפסנתרן ג'ים גורדון ("דרק אנד דה דומינוס") הרג את אמא שלו. הסולן של להקת נואר דזיר המצויינת, ברטראן קנטה היכה למוות את בת זוגו, השחקנית מארי טרינטיניאן.
אפשר להמשיך את הרשימה הזאת עוד ועוד. אם מחרימים את אריאל זילבר
רק מפני שהוא חושב שצריך לשחרר את יגאל עמיר, למה שלא נחרים את סרטיו של פולנסקי בועל הקטינות? דני סידס רואה את יגאל עמיר מול העיניים, כשהוא שומע את קולו של אריאל זילבר. מה הוא רואה לנגד עיניו כשהוא שומע את סולו הפסנתר של ג'ים גורדון בשיר "ליילה"?
לכל מגזר יש את הרגישויות שלו. הומואים יבקשו להחרים את מאיר אריאל. פמיניסטיות יבקשו להחרים את שמוליק קראוס. אנשים שמאמינים שהשירות בצה"ל הוא חובה לכולם יבקשו להחרים את אסף אמדורסקי ועברי לידר. והרי כשמתחילים להחרים ולצנזר אמנות, לא גומרים. קל מאוד להוציא את אריאל זילבר אל מחוץ למעגל הלגיטימיות, כי זילבר באמת מעצבן והוא עושה את זה בעקביות כבר שנים, אבל אני דווקא עומד על זכותם של אמנים לעצבן.
בוב דילן הוא מעצבן ידוע. וגם איאן בראון, שתקף את ישראל בשטחיות רבה, הוא טיפוס מרגיז. והמתופף של "פוליס", סטיוארט קופלנד מכעיס אותי. וגם קן לואץ', הבמאי הנערץ עלי שקרא להחרים את ישראל, גם הוא מעצבן. הרבה אנשים מעצבנים ומחזיקים להם בדיעות מעצבנות, וכך גם אריאל זילבר. אני מתנגד לכל מלה שלו אבל אני אלחם על זכותו לומר אותה. כי זו מהותה של דמוקרטיה.
ציד מכשפות
ככה שהקריאה לאסור את שידור שירי אריאל זילבר, שמחזיק בדעות כאלהיש לי בעיה עם הדעות של אריאל זילבר, נו אז מה? להרבה אנשים יש בעיה עם הדעות שלי. וזה בסדר גמור. פלולרליזם לא מתחיל ונגמר בשמאל או ימין פוליטי. צפיתי בריכוז באריאל זילבר הנושא את דבריו בקלטת למען שחרורו של יגאל עמיר. זילבר לא הצדיק את רצח רבין. הוא טען שיש להתייחס ליגאל עמיר כאל אסיר רגיל שרצח והשתמש במונח "אסיר אידאולוגי". האם זו דעה קיצונית כל כך?
לטעמי, יש כאן ריח רע של ציד מכשפות. פוליטיקאי חצר עלובים ועיתונאים נלהבים מדי מנסים לדוג קצת הון תקשורתי על גבו של זילבר. לשירים הנפלאים של אריאל זילבר אין משמעות פוליטית, ואני אישית לא מתכוון בשום פנים ואופן להפסיק ולשדר את "איך עפות המחשבות" או "שמש שמש", את "שיר הברוש" או "אגדה יפנית". הקטלוג של אריאל זילבר צבעוני ומרגש כשלעצמו, גם אם האיש מיקם את עצמו מחוץ לגבולות הקונסנזוס הפוליטיקלי-קורקטי.
לי, מכל מקום, אין שום כוונה לוותר עליו רק מפני שהמלחין-זמר הזה לא חולק איתי את אותן דיעות פוליטיות. עורך מוזיקלי משבץ מוזיקה לפי שיקולים מקצועים בלבד - ולא על פי כל שיקול אחר.
הכותב הוא עורך ומגיש את התכנית היומית "אחרי השקיעה" בתחנת הרדיו 88FM
לפנייה לכתב/ת 
