לאן נעלמה האחריות האישית?

במלחמה לבנון השנייה הגיעו הדברים לשיא. התחקירים בצה"ל ובועדת וינוגרד, נמנעו לבחון בחינה מבצעית והשוואתית את תרומת שכבת הביניים של המפקדים לסדרת הכישלונות האופרטיביים והטקטיים בשדה הקרב, השפעתם על קובעי ההחלטות, על אכזבתם, אובדן ביטחונם, והחלטותיהם הכושלות.

שכבת הביניים - החל ממפקדת הפיקוד ועד למח"טים ולמג"דים - נחשבת לעלית של צה"ל. ממנה יצמחו אלופים, מנהלי חברות, ראשי עיריות, רמטכ"לים, שרים וראשי ממשלה. אוכלוסיה זו עברה סינון קפדני במעלה הדרך, מסלולי הכשרה מושקעים, וצברה ניסיון. זוהי העידית של צה"ל והמשענת שלו. באם קבוצת עלית זו נכשלת – יש לנו בעיה שורשית, מהותית וקשה מאוד לתיקון.

האם אנו זוכרים את הראיון הטלוויזיוני ההזוי בו שרוע מפקד אחת החטיבות המפוארות במפקדה עורפית, מטיח האשמות במפקד שמעליו בעוד חייליו לוחמים מבית לבית כמה מאות מטרים מעבר לגבול? המראיינת אפילו לא שאלה אותו מדוע אינו נמצא במוקד הלחימה? הכיצד יש לו פנאי להתראיין בנינוחות במקום לפקד על חייליו, למלא את משימתו, לנצח בקרב ולחסוך באבדות?

זו דוגמה אחת מני רבות. שמענו על חוסר אמון בין מפקדים לממונים עליהם, על זלזול של מפקדים בחבריהם ועוד ועוד. כמה רחוק היום בו קבע משה דיין בהיותו רמטכ"ל כי הוא מעדיף סוסים אבירים על שוורים עצלים כאשר תמך במפקד שרץ קדימה למרות הוראותיו.

אך המיתוסים ממשיכים לקנן במוחות כולנו ואין מחריד אותם מרבצם. אחד מהם הוא המצוינות וההצטיינות של אוכלוסיית הפיקוד של צה"ל. גם אם יימצאו ליקויים בתפקוד המפקדים, תופנה האחריות להכשרה, לתרגילים, לביטחון שוטף, ושאר גורמים. אולם אחד מערכי היסוד של כל קבוצת עלית, תהיה זו סיירת מובחרת או יהיה זה "המטה הכללי" של אחד הצבאות הטובים בעולם בעבר, הוא ערך האחריות האישית.

אם כן, מדוע לא נבדקת שכבת הביניים של הפיקוד במיקרוסקופ? המענה הוא מורכב אך אפשר להסתפק בשלושה הסברים: האחד, בעוד שאפשר להסיק מסקנות אישיות ולהדיח כמה קצינים גבוהים ושרי ממשלה, אי-אפשר, להדיח מספר גדול יחסית של מפקדים בדרג הביניים שנחשבו כמעולים ערב המלחמה ולא עמדו בציפיות. סדרת הדחות כזו דורשת אומץ אישי רב, ואין מפקד "שישכב היום על הגדר". הסבר שני הוא כי סדרת הדחות כזו עלולה לגרום לגל פרישה מצה"ל שאינו רצוי כרגע לקובעי ההחלטות. והסיבה השלישית היא שאין כרגע מפקדים טובים מאלו שיודחו.

ישנם הסברים נוספים שעשויים לשמש כמכשיר לשיפור הכשרת המפקדים, מיונם וקידומם, אך ברגע האמת, בשעת לחימה, אדם לגורלו עומד. הוא אחראי מרכזי להחלטותיו, למעשיו ולתוצאותיהם. השגיאה הגדולה ביותר של מסקנות ועדות חקירה וצוותי תחקור תהיה להסיר את האחריות מעל אוכלוסיית הפיקוד באם יתברר שידה הייתה בכישלונות בקרבות, אחד לאחר משנהו.

ישיבות ממשלה ודיוני מטכ"ל הם דומיננטיים בסוגיות אסטרטגיות. אולם בסוגיות הקשורות בשדה הקרב עצמו, גוברת חשיבותם של דרגים נמוכים יותר. חובה לבחון באיזו מידה סדרת הכישלונות ברמה הטקטית והאופרטיבית, נגרמה עקב כישלונות מפקדים ברמות הללו, וכיצד לתקן את הטעון תיקון. ללא בחינה כזו, עלולה 'תסמונת הפיקוד' לחזור על עצמה גם במלחמה הבאה באם תתרחש חלילה וחס.