התמזמזנו על חוף הים, כמו תיכוניסטים (מיכל - 5)
נועה ואני היינו עסוקים כל הלילה בלהכיר זה את השגעונות של זה. את רובם אפילו לא ידעתי שיש בי, גם לא זכרתי שנהניתי מהדברים האלו כבר הרבה זמן. בבוקר היא חזרה לחדרה, ואני הודיתי לאלוהים שמיכל לא התקשרה. פרק 5 בסיפור בהמשכים
כשליאת היתה בת שלוש ויעל בת שש כבר ישבתי במשרד משלי, שותף עם אלון, עו"ד ששירת איתי בצבא. כולם אמרו שאני מסתכן ואני צעיר ולא מנוסה מספיק, אבל לא יכולתי להתאפק. שכרנו דירה קטנה בתל-אביב, כסף לפקידה עוד לא היה לנו, אבל היו לנו כמה לקוחות קטנים שחברים הפנו אלינו. העסק של מיכל, לעומת זאת, הלך והתפתח. עכשיו היו לה כבר הרבה סוכנים שעבדו במשרד, ובמקום שהיא תעבוד פחות היא בילתה שם יותר ויותר שעות. הילדות הכירו את המטפלות יותר טוב משהכירו אותנו.
יום אחד דפק לנו על הדלת של המשרד בחור, שהתלונן שהוא לא מתקדם בעבודה בגלל שהוא עולה חדש, בעוד שמקומיים מתקדמים מהר מאוד גם אם אין להם כישורים מתאימים. אלכס לא היה מהבכיינים. הוא גמר עם הדמעות בגיל צעיר מאוד, כשאבא שלו הודיע להם שהוא עוזב את "הזונה היהודיה והילד הממזר" ומאז לא ראו אותו יותר. הם עלו ארצה לפני שנתיים, אבל גילו אצלו מום בלב והוא לא יכול היה להתגייס לצבא. אז הוא התנדב, שירת שישה חודשים ואפילו עושה מילואים. הוא כבר מסתדר עם השפה, מהמבטא הוא לא ייפטר כבר לעולם, הוא לא הצליח לצאת עם אף בחורה מקומית, אבל יש לו שני חברים שנולדו בארץ. הוא מתלבש כמו ישראלי. הוא מתנהג כמו ישראלי. הוא הלך לצבא כמו ישראלי. אבל הוא תמיד נלחם לא להיות עולה חדש. וזה היה מוכר לי. ההבדל היה שלי היה מבטא אמריקני, ולאלכס מבטא רוסי. יחי ההבדל הקטן.
אלכס עבד ברשת מזון שהיתה מספיק גדולה כדי שנוכל לבדוק אם זה רק המקרה שלו או שיש בזה משהו. מהר מאוד גילינו שזה גדול עלינו, אבל החלטנו שזו ההזדמנות. זו היתה מלחמת העצמאות שלנו והאמביציה האישית שלי. הגשנו תביעה ייצוגית נגד הרשת בשם 212 עולים אחרים שהגיעו להתלונן, ואחרי שהגענו לפשרה, קרו שני דברים: גם היה לנו המון כסף, וגם כולם הכירו אותנו. מכאן כבר יכולנו לבחור את התיקים שלקחנו.
מיכל ואני יצאנו לחופשה בפריז עם הילדות. בילינו יומיים ביורודיסני והשתוללנו כמו שרק הורים וילדים יכולים. כשחזרנו ארצה כבר התחיל הסתיו וחזרנו לחיים הרגילים. נעלמנו בעבודה ודיברנו בפתקים ובסופי שבוע. הדרכתי את אחד מעורכי הדין החדשים שלנו בתיק שהוא עבד עליו, ובאחת הפגישות עם המשרד שמולו הוא ניהל משא ומתן, החלטתי להצטרף.
שילוב מושלם של שמרנות משפטית עם מיניות של מועדון לילה
נועה ישבה בצד השני של השולחן, ליד הבוס שלה, ונראתה כאילו יצאה מסדרת טלוויזיה. השיער שלה היה אסוף בקוקו מאחור. כשהם קמו ללחוץ ידיים ראיתי שהיא גם גבוהה יחסית, עם גוף של דוגמנית, והחולצה הלבנה שלבשה הצליחה להיות שילוב מושלם של שמרנות משפטית עם מיניות של מועדון לילה. איך שתבחר. השיחה עצמה היתה עניינית לחלוטין, ואחרי שהסתיימה די שכחתי ממנה. התיק נסגר אחרי שבוע והמשכנו הלאה. אלא שבכנס משעמם שהיה באילת ישבתי ליד שולחן בארוחת ערב, כשמישהי דפקה לי בעדינות על הכתף ואמרה "היי, אני שמחה שגם אתה פה".
היה לי קצת לא נוח בהתחלה. לא ממש הכרנו, ליד השולחן ישבו אנשים שעבדו איתי, ולא רציתי שמישהו יחשוב שאני מכיר אותה יותר מדי טוב. אחרי שהיא הלכה מישהו אמר שהיא עורכת הדין הכי יפה בענף. אף אחד לא דיבר על היכולות שלה במשפטים. שעה מאוחר יותר, כשכולם התערבבו עם כולם, מנסים לעשות רושם אחד על השני, נועה ניגשה אלי עם כוס מרטיני ביד, שילבה את הזרוע שלה בשלי כאילו אנחנו חברי ילדות ואמרה שוב שטוב שאני שם. אני מצידי דאגתי לבלוט כמה שיותר, כדי שלכולם יהיה ברור שזה שום דבר אישי.
עורכי דין, במיוחד אלו שכבר כמה שנים טובות במקצוע, זה עולם די קטן. כולם מכירים את כולם. כולם מחייכים לכולם וכולם משמיצים את כולם. תראה לי עורך דין שאומר מילה טובה על עורך דין אחר, ואני אראה לך שהם בכלל אחים. וגם זה די נדיר. הרכילויות בענף מגיעות בצורה מסתורית לעיתונים, והרבה פעמים אתה שואל את עצמך על חברים, טוב, על קולגות שלך למקצוע, אם לפני שהתחילו ללמוד משפטים הם תכננו להיות כאלה, או שבאמת היו כאלה שהלכו לכיוון בגלל חוש צדק מפותח.
בכל מקרה, אני ניסיתי לא לבלוט, כי היה ברור שמיד לכולם יהיה משהו לספר לחבר'ה. אז התגנבנו למרפסת החשוכה של המלון ודיברנו. נועה היתה מספיק שתויה כדי להיות קלילה, ומספיק פיכחת כדי לדעת מה היא עושה. אני לעומת זאת, רחוק מהבית, רחוק מהשגרה, עם פצצה סקסית מחבקת לי את הזרוע, ניסיתי לשלוט על דפיקות הלב שלי. היא שאלה אם אני נשוי. מיהרתי להגיד שכן והקפדתי להזכיר גם את הבנות. "איזה יופי", אמרה נועה. שאלתי מה יופי, אבל היא כבר המשיכה הלאה ושאלה אם אני רוצה לטייל על החוף. שוב בדקתי שאנחנו לא בולטים מדי. רוב המשתתפים בכנס הלכו לישון או עמדו בלובי בפנים המלון ולא שמו לב אלינו. "בואי", אמרתי.
התיישבנו על החול וספרנו את הכוכבים
הלכנו לאורך החוף החשוך, שום דבר רומנטי. או שכן. בעיקר היא צחקה, עם כוס מרטיני טריה שלקחה איתה, וסיפרה לי שהחבר שלה לא רצה שהיא תרד לאילת לבד, אבל היא ירדה בכל זאת, כי בלאו הכי היא לא חושבת שהוא האחד שיהיה שם לתמיד. אחר כך התיישבנו על החול, עם אותם בגדים שלפני חצי שעה היו מספיק ייצוגיים לשבת בארוחת ערב, וספרנו את הכוכבים. שכבנו על החול, על הגב ודיברנו שטויות. אחר כך הסתובבנו זה אל זו והתחלנו להתמזמז כמו תיכוניסטים. כשעצרנו לתפוס אוויר נועה אמרה, חצי בצחוק, "תגיד, מה אנחנו עושים כאן בדיוק?"
הרגשתי כמו טמבל שמישהו מעמיד אותו בפינה, אבל לפני שהספקתי להגיב היא הוסיפה "למה אנחנו כאן בחול, כשיש לנו חדרים חמישה כוכבים?"
בהתחלה שתקתי, לא עניתי, אולי חשבתי, אולי לא. אחר כל אמרתי שזה יהיה קצת מצחיק להיכנס למלון יחד וללכת לחדר, אז נועה שאלה מה מספר החדר שלי ואמרה שתצטרף אלי. איכשהו המומנטום לא נעלם, והיא אכן הצטרפה.
כל הלילה היינו עסוקים בלהכיר זה את השגעונות של זה. את רובם אפילו לא ידעתי שיש בי. גם לא זכרתי שנהניתי מהדברים האלו כבר הרבה זמן, והרגשתי כמו התיכוניסט מהחוף. בחמש בבוקר היא חזרה לחדר שלה, ואני הודיתי לאלוהים שמיכל לא התקשרה ונרדמתי.
התעוררתי כמו גדול בשבע, מלא מרץ כאילו ישנתי לילה שלם. הייתי עייף, אבל האדרנלין הריץ אותי. ירדתי למטה, אבל לא ראיתי שם את נועה. גם לא בשעות שאחרי זה. בצהריים עליתי לחדר והיתה לי הודעה ממנה בטלפון להתקשר אליה. היא אמרה שהיא מרגישה רע עם מה שקרה והיא ממש מצטערת. שאלתי על מה, והיא אמרה - "על איך שהתנהגתי".
"מצטערת?" שאלתי. "אני מסתובב כמו על כדורי מרץ, אז על מה את מצטערת?"
"שהייתי כל כך אגרסיבית. איך שפניתי אליך. האלכוהול ממש סימם אותי".
"שטויות", עניתי.
"לפחות תן לי לקנות לך ארוחת ערב, להראות לך שאני לא כזו".
בערב התחמקנו מהמלון לאיזו מסעדה באילת. דיברנו. ודיברנו. ודיברנו עוד. היא היתה מנומסת ואלגנטית, כאילו למדה במוסד באנגליה, אבל גם מספיק אישית וחמה כדי שיהיה ברור שהיא לא קרה. לקראת סוף הארוחה היא כבר הניחה את כפות הידיים על שלי ועשתה השוואות בגודל. חזרנו למלון, נפרדנו בנימוס, ושתי דקות אחרי שהייתי בחדר היא התקשרה לשאול אם אני רוצה לבוא לחדר שלה לשתות משהו.
המשך הסיפור
לפנייה לכתב/ת 
