אין עונה שנייה
ביחד עם פולי הולכים לעולמם גם ימי התום של ההומור הישראלי. אריאנה מלמד נפרדת מהחיוך של האיש שראה הכל וידע היטב כיצד לצחוק לעצמו
באחד הרגעים המופלאים של "הכל דבש", בפרק בו פולי נענה בנעבעכיות לחיזוריה האלימים של שחקנית צעירה המעוניינת בעיקר בתהילתו, המצלמה השאירה אותו לבד והתעכבה ארוכות על רבע-חיוך שלו, על מבט שהיה מהרגעים היותר יפים, יותר מרגשים בקריירה שלו כשחקן: הוא חייך שם אל העולם כולו ולאף אחד מסויים. הוא חייך בעצב המריר-מתוק הזה, השמור לאנשים שכבר ראו הכל. הוא המשיך לחייך בלעג דק ואירוני לעצמו, לזקנתו הקרבה, לחלומות ולתשוקות שאפילו הזקנה לא יכולה לגרש. חשבתי אז שהנה, בלי שהכינו אותנו לכך, נולד בו שחקן ענק, פשוט ענק – וכמה טוב שנראה אותו בעונה נוספת.
החיוך האחד הזה, אני חושבת, כלל בתוכו גם את האפשרות שאין עונה נוספת. לא לסדרת דרמה, לא לבני אדם, אפילו אם הם דבקים בחיים בחרדה גדולה.
פולי היה השליש הפחות מטורף, פחות מוקצן בדמויות שנתפרו לגששים. העובדה שהיה צבר גמור לא עזרה לו בקריירה שבה נקרא שוב ושוב לגלם דמויות של כאלה שלא כל כך מסתדרים עם המדינה הזאת. "הצ'ופצ'יק של הקומקום!", זעק בתסכול ב"הלו, זה רדיו?", בו ביקש – מה בסך הכל ביקש – לפענח את מכמניה של השפה.
בהמשך, פיתח מין מגה-דמות של קומבינטור אשכנזי, טיפה נכלולי וטיפה'לה מוזר באובססיות שלו, אבל למרות שכקבלן בניין או כמתווך או כמוסכניק, בהחלט יכולנו לתעב את הדמות הזאת או פשוט לשנוא אותה, משהו בהגשה של פולי תמיד הפך אותה לנגישה, לאחת-משלנו, ולפיכך גם אהובה, בלתי נשכחת: המשהו הזה, שאין לו שם בהוראות בימוי, קרוי בפשטות: אישיות.
הגששים. השליש הפחות מטורף (צילום: מיכאל קרמר)
אותם חלקים באישיותו שעלו על הבמה ביחד עם הדמויות הבהירו לנו שגם המסתדרים הכי מרגיזים ראויים לרגע של חסד, בעליבותם, בגיחוכם האנושי כל כך, בבלבול שתוקף אותם לנוכח כוחות גדולים ומסודרים מהם. יופיו של סרג'יו קונסטנצה מצוי הרי בדיוק בזה: בהיותו האיש שלא נכנע לנהלים, האיש שלא באמת מבין את הסיטואציה הישראלית עד תום ולכן יכול לצחוק עליה בחן, האיש שכמוהו פגשנו לא מעטים בתור למס הכנסה, בקופת חולים, במילואים.
המצלמה אהבה אותו יותר מאשר הבמה. כשרונו היה בפרטים הקטנים שאפשר לגלות בתקריב, פחות מזה במחוות הגדולות שנדרשו לגששים כשמילאו אולמות. ב"מוישה ונטילטור", ב"ארבינקא", אפשר היה לראות זאת בבירור, ב"הקרב על הוועד" היה ברור שפשוט נולד לעמוד בפני מצלמה. ואחר כך, ב"גבעת חלפון", הובטח לו הנצח של חיוכינו.
והנה, בעוצמה נדירה, בכשרון שרק השתבח עם הזמן, במעוף נדיר של שחקן, נגלה לנו שוב ב"הכל דבש". מוקדם מדי זה נגמר: יחד עימו, הולכים לעולמם ימי התום של ההומור הישראלי, האפשרות לגחך מבלי להיות גזען אלים – ואותו חיוך אחד, החיוך של האיש שראה הכל ויודע היטב כיצד לצחוק לעצמו.
