מוריסי, מאחוריך

יום שני (22 באוקטובר) - הופעה מס' 1

בסביבות השעה 17:00 אני מגיע לאולם וכבר 40 איש מחכים בתור, עוד שעה וחצי נפתחות הדלתות ובינתיים כדי להעביר את הזמן אנחנו מחליפים חוויות מהעבר על הטורים הקודמים, ניחושים לגבי הסט ליסט וכמובן מי הספיק לראות את הסמיתס.

מוריסי. זה האלוהים של קראל (צילומים: קראל לחמי)

ב-18:30 הדלתות נפתחות וכולם רצים לכיוון הבמה. ב-20:00 הגברת קריסטין יאנג עולה לבמה (ועליה אני ארחיב בהופעה מס' 2 ) וכעבור 40 דקות של סיוט מתמשך, היא יורדת, ואז על המסך מוקרנים קליפים שכנראה נלקחו מהאוסף הפרטי של מוריסי.

ב-21:00 המסך נופל ומתחילה ה"רשימה השחורה" שבה מככבים כל תחלואי העולם והאנושות על פי מוריסי (היטלר, מרגרט תאצ'ר, משפחת המלוכה ועוד רבים וטובים) ואז זה קורה והוא עולה בסופר נונשלנטיות אופיינית לבמה. כבר בשיר הראשון ההופעה מושלמת עם Stop Me If You Think You Heard This One Before. אי אפשר לבקש פתיחה טובה יותר.

משם מוריסי המשיך לבצע שירים מכל קריירת הסולו שלו, להיטים וקלאסיקות בי סיידס כדוגמת Sister I’m a Poet והצמד Jack The Ripper ו-The Loop, מסוג השירים שנשמעים הרבה יותר טוב בהופעה, והזכירו לי קצת את מוריסי של תקופת Your Arsenal.

כמה פעמים אתם הייתם יכולים לראות אותו רצוף?

בין השירים משולב ההומור האנגלי של מוריסי שתמיד היה מדד ישר לאיכות ההופעה שלו. על אובמה מועמד הנשיאות הוא אמר "nice teeth, nice voic..something we've never seen in an American president." ואז הוא מילמל: "ג'ימי קארטר". גם מקדונלדס קיבלו את שלהם: "If the government truly cared about the environment they would get rid of McDonalds. You know their big marketing slogan One billion Served? It should be one billion killed!"

כמובן שבוצעו שירים של הסמיתס (7 סך הכל בהופעה הזאת), אחד מהם היה בונוס אמיתי - Death Of a Disco Dancer שלא בוצע לייב לפני הטור הנוכחי (הסמיתס מעולם לא עשו סבב הופעות לאלבום האחרון), London, Strech Out And Wait, Shoplifters Of The World Unite ,Last Night I Dreamt הנצחי, וסגר את ההופעה How Soon Is Now שתמיד היה נדמה שאיבד משהו בגירסה החיה כי בלתי אפשרי לשחזר את אפקט הגיטרה של ג'וני מאר, אבל דווקא הסיום השונה של הגירסה הזאת נתן לו חיים חדשים.

עם סיום השיר נגמרה ההופעה בזריקת החולצה המסורתית שנחתה רחוק ממני. להדרן מוריסי עלה עם טי שירט שעליה כתוב Je Suis Morrissey וביצע רק שיר אחד, שנהיה קבוע בשנים האחרונות כמסיים את ההופעה – First Of The Gang To Die, באופן מוזר אף אחד לא ניסה הפעם לעלות לבמה ועם סיום השיר מוריסי פשט את חולצתו וזרק אותה על...כן, כן, על עבדכם הנאמן. בדמיוני ראיתי איך אני ממסגר את החולצה ותולה בגאווה בסלון הבית, אבל הפנטזיה החזיקה מעמד בדיוק שניה וחצי כי אז הסתערו עלי, כמו חבורת צבועים, עוד 10 מטורפים ואחרי קרב קשה וכמה חבלות נשארתי עם רבע שרוול. גם זה משהו.

יום שלישי (23 באוקטובר) – הופעה מס' 2

גולת הכותרת של ההופעה הזאת היתה דווקא הופעת החימום של קריסטין יאנג. באופן לא ברור היא מלווה אותו כבר משנה שעברה ומה שהיא עושה לא ממש עונה להגדרה של מוזיקה, והיא עוד מלווה את זה בצרחות נוראיות. הקהל הניו יורקי הסופר מנומס (בניגוד למה ששמעתי שהלך בלוס אנג'לס) היה די אדיש למה שקרה על הבמה והיו אפילו כמה שמחאו כפיים.

יש כאלה שלעולם לא נמאס להם ממנו

אבל האדישות כנראה הטריפה אותה ואחרי כל שיר היא ניסתה להתגרות בקהל שיביע את עצמו. אחרי ארבעה שירים מישהו כבר צעק: "מוריסיייי", ועל זה היא ענתה: “Morrissey gives good head, I mean cunnilingus…” אפשר היה לשמוע את ההלם שעבר בקהל באותו רגע. השמועה אומרת שהמשפט הזה עלה לה ביוקר ואחרי ההופעה היא קיבלה הוראה שלא לחזור יותר.

אחרי שהתאוששנו מקריסטין, מוריסי עלה ואשקר אם לא אגיד שהיו לי חששות שהולכות להיות חמש הופעות דומות עם שינוי של שיר או שניים. החששות התבדו עם השיר השני, כי למעט השיר הפותח, הסוגר וההדרן, כל הופעה היתה שונה בסדר השירים וגם בחלק מהשירים עצמם.

בהופעה הזאת זכינו גם לשמוע את The Boy With The Thorn In His Side ו-Dissapointed המצוין, ועוד כמה חדשים, בינהם Human Being - הקאבר לניו יורק דולז. גם הפעם מוריסי הרבה לדבר עם הקהל, ובאחת הפעמים שאל אם אנחנו זוכרים את השיר פיקדילי פלרה (אחד מהסינגלים המוקדמים מ-1990), כולם ענו בהתלהבות שכן, ואז הוא אמר: "Oh Well I Feel Sorry For You" ועבר לבצע שיר ישן יותר - Please Let Me Get What I Want .

יום שישי (26 באוקטובר) – הופעה מס' 3

שוב הגעתי לתור בסביבות 17:30 ואז נפתחו ארובות השמיים, ועד שנכנסו פנימה הייתי כבר רטוב לגמרי. השמועות לגבי קריסטין התבררו כנכונות והחליפה אותה הלהקה עם השם המגניב Girls In a Coma. חבל שהשם שלה זה בערך הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד עליה.

מעניין כמה אנשים הגיעו לכל ההופעות האלה ברצף?

בדיוק ב-21:00 נגמרו הקליפים והמסך יורד, וכשכולנו מחכים לרשימה השחורה פתאום משהו שונה קורה וברקע נשמעת Wayward Sisters של Klaus Nomi השיר שמוריסי עלה איתו לבמה אי שם בטור של Kill Uncle בתחילת שנות התשעים. מבחינתי זו היתה סגירת מעגל כי בטור ההוא זו היתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות אותו.

הלילה הקהל קצת יותר אנרגטי וכבר בשיר השני Billy Budd אנשים מנסים לעשות דרכם לכיוון הבמה. ההיילייטס של הערב הזה היו Ganglord בי סייד חדש יחסית אבל אחד הטובים ביותר שיכול היה בקלות להצליח כסינגל בפני עצמו. Why Don't You Find Out For Yourself, שלמרות שבוצע בכל ערב, דווקא היום פתאום תפס אותי.

במהלך ההופעה מישהו החליט לזרוק לבמה בובה של הילרי קלינטון, מוריסי הרים אותה ואמר" "This is New York sense of humor, I will probably understand it tomorrow…”

לפני הסיום המסורתי של How Soon Is Now בוצע Life Is A Pigsty בפעם היחידה בכל חמש ההופעות האלה, ולדעתי השיר הכי טוב של מוריסי מאז ימי ווקסהול. הגירסה החיה גם קיבלה ממד נוסף עם הסיום המדהים של נגינת פסנתר מהקטע "Auld lang Syne" (הקטע שמסומפל בסוף Asleep).

יום שבת (27 באוקטובר) – הופעה מס' 4

הפעם אני מגיע מוקדם, בסביבות השעה 14:30, כדי לתפוס מקום קצת יותר טוב. היום, מכל חמש הופעות, היתה ההופעה המוצלחת ביותר, למרות שהסט ליסט, למעט שני שירים, היה שילוב של כל שלוש ההופעות הקודמות.

קראל כבר מוכן לסיבוב הבא

שוב, ב21:00 מוריסי עולה לבמה, הפעם לבוש בטוקסידו, עם הפתיחה הקבועה של Stop me שלאחריה זכינו בעוד שיר שלא בוצע עד כה, אחד מהסינגלים הישנים והמצוינים (יחי סטיבן סטריט) - Last Of The Famous Int'l Playboys, והשיר שהכניס אותו להרבה צרות בזמנו שבעקבותיהן עזב את אנגליה ועבר לגור בלוס אנג'לס – National Front Disco.

כמו אתמול, גם היום, הקהל אנרגטי והדבר הכי מצחיק קורה באמצע How Soon Is Now. קצת אחרי שמוריסי זורק את החולצה וכולם עסוקים בלהסתכל על הברדק, הסתנן איזה בחור לבמה מבלי שאף אחד שם לב, ועמד שם לכמה שניות, קצת נבוך מהעובדה שהוא סוף סוף הספיק לעלות על הבמה. זה נמשך עד שאחד מהמאבטחים קלט אותו ופשוט שלף אותו כאילו היה איזה שק תפוחי אדמה. בדרך דאגו לדפוק לו את הראש במגבר.

יום ראשון (28 באוקטובר) – הופעה מס' 5

קצת אחרי שאני נהנה לראות את בית"ר תוקעת עוד מסמר בארון של מכבי, אני טס לכיוון האולם להופעה האחרונה בשבוע המטורף הזה. בחוץ אנחנו מהמרים אם תהיה איזו הפתעה בדמות שיר נשכח. אני נשאר נאמן ל"פיקדילי", מישהו אחר חושב שזה יהיה "ספידוויי", עוד מישהו מקווה שזה יהיה "מודלין סטריט", ב-8 דקות אחרי 21:00 תגיע התשובה.

רשימת השירים. התעדכנה בכל ערב

אז הנה שוב הופעת החימום והקליפים שאני מכיר כבר בעל פה, והמסך יורד עם השקט שלפני הסערה, ואני מתרגש כאילו זאת ההופעה הראשונה (או אולי בגלל שזאת ההופעה האחרונה), ובשיר מספר שלוש קיבלנו את ההיי לייט של כל חמש ההופעות האלו. Inerstenig Drug, שיר שלא בוצע באף הופעה בטור הנוכחי, והפעם האחרונה שמוריסי אי פעם ביצע אותו היתה בטור של 1992. כבונוס נוסף עוד שיר של הסמיתס לרפרטואר של חמשת הימים האלה – Girlfriend In a Coma.

בדרך לאוטו החורף הקר של ניו יורק מאותת שהוא מגיע בקרוב (7 מעלות בלי הרוח), אבל ההיי שאני נמצא בו כל כך גבוה, שלמרות שאני לבוש רק עם חולצת טי, הקור לא מפריע לי. בדרך הביתה, בתיאום מושלם, מנגנים ברדיו את There Is a Light של הסמיתס. השדרן מספר על ראיון עם ג'וני מאר מה-NME בו הוא אומר שהוא לא פוסל איחוד של הסמיתס עוד 10-15 שנה. אם זה יקרה, אני בטוח שם.