"חסר לך שהמצאת פאב רק בשביל לצאת איתי" (עינת - 2)
זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה את עינת מאז הפעם ההיא, בשכונה, שהיא לא היתה במדים. הם ישבו ופיטפטו, והוא קיווה שהוא לא מגמגם או אומר שטויות. מישהו מהם אמר שהשכונה משעממת, ואז יואב אמר שבמרחק הליכה מהבית דווקא יש כמה מקומות נחמדים. פרק 2 בסיפור
אחרי תשעה חודשים הוא סיים את כל הקורסים בחוסר סבלנות אבל בהצטיינות, כמובן. וכשהתייצב בחזרה בבסיס התפלל כל הדרך שעינת שם ושהוא לא חתם על הסכם נישואים עם הצבא לחינם.
לא רק שהיא היתה שם, הסתבר שהיא זו שאצלה הוא צריך להתייצב. אז הוא חיכה לה בלשכה, שהיתה בעצם מין חדר מסוייד חצי ירוק וחצי צהוב, עם פקידה מאחורי דלפק רעוע שאמרה לו שיש מטבחון והוא יכול לעשות לעצמו קפה אבל הוא לא זז ולא נשם. וכשהוא נכנס לעינת לחדר, מתוח בעליל, היא אמרה לו "שב" בלי להרים את העיניים מהמחשב, הוסיפה "כבר אני איתך" וסיימה להקליד משהו. מאחוריה, על ארון מגירות מפח צה"לי צבוע אפור בוהק, עמד, לא פחות ולא יותר – עציץ גרניום אדום. ממש ככה.
הדבר היחידי שעבר ליואב בראש היה "רק שהיא לא תפסיק להקליד, כי אני לא אצליח לדבר". אבל היא סיימה, לקחה תיק שהכיל כל מיני ניירות שנוגעים אליו ודיפדפה בהם, אומרת לו עדיין בלי להרים עיניים "ברוך הבא" והוא הצליח להגיד "תודה". אחרי דקה או שתיים היא הרימה אליו מבט מופתע ואמרה בחיוך "היי, אתה מרחוב השילוח?" הוא אמר כן וחייך, והיא אמרה "אנחנו כמעט שכנים". הוא אמר שהוא יודע והצטער על זה, אבל אחר כך אמר שהוא חשב שהיא מוכרת לו באמת וכנראה ראה אותה בשכונה.
זו היתה יחידה די קטנה. עינת אמרה לו שהיא זו שתדריך אותו ושהם יעבדו די קרוב. בהבדל קטן, היא יוצאת הביתה כל ערב, יואב מבלה כל לילה שני בבסיס. הפיצוי היה בבקרים, כשהיה רואה אותה מגיעה עם הפזו' הקטנה שלה, עם פנים רעננות של מישהי שמוכנה ליום עבודה, מידי פעם מביאה לו כוס קפה על חלב עם סוכר מבית הקפה בשכונה. הקפה תמיד היה כבר קר, אבל הוא רק התפלל שהיא לא תפסיק עם זה.
הוא שמע שמועות שהיא בכלל לסבית
בבסיס קטן יש רכילויות גדולות. וככה הוא שמע שמועות שהיא בכלל לסבית או שהיא סתם שונאת גברים, או מאוהבת במפקד הבסיס או שפשוט אף אחד לא יודע עליה כלום. רק שהוא המשיך לראות אותה מטפלת בעציץ בגינה, אפילו שבינתיים פרחו לו עוד הרבה תמונות ממנה בראש. כאלו עם מילים ותנועות, שיחות ופקודות. אבל הן רק הוסיפו. ואיזה לילה, כשהוא היה בתורנות, היתה איזו פעילות צבאית, המפקד התורן התקשר אליה והיא הגיעה. וככה היא התיישבה לידו, הם עברו על מה שצריך היה, והיא אמרה ש"אין עכשיו מה לעשות חוץ מלשבת ולחכות".
אז הם ישבו וחיכו ודיברו קצת. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה את עינת מאז הפעם ההיא, בשכונה, שהיא לא היתה במדים. היא היתה מאופרת קלות כאילו עמדה לצאת, אבל הוא לא העז לשאול. אז הם פשוט ישבו ופיטפטו, והוא קיווה שהוא לא מגמגם או אומר שטויות. היא שאלה אותו על בית הספר, הם הישוו מורים, אנשים שהכירו ועוד כל מיני. ומישהו מהם אמר (הוא עד היום לא זוכר מי) שהשכונה בסך הכל משעממת אבל, ואת זה יואב זוכר בוודאות שהוא אמר, שבעיר, במרחק הליכה מהבית, יש כמה מקומות נחמדים, ואפילו אחלה פאב.
עינת אמרה שהוא הוזה וצחקה, אז הוא אמר לה "לא, באמת!" והיא אמרה לו "את זה אתה צריך לגלות לי, כי לדעתי אנחנו גרים באזור הדמדומים".
אין לו שמץ של מושג מאיפה היה לו אומץ. אולי זו היתה השיחה שנכנסה לקצב מהיר, אולי הצחוקים הקלילים שרצו שם, או זה שהיא היתה בלי מדים, אבל הוא מייד ענה ש"אם אני אצא בסופשבוע הקרוב אני אראה לך" - ומיד התחרט.
נהיה שקט. הוא רצה להתחבא מתחת לכסא, אבל הוא פשוט לא זז. ואחרי שלוש שעות של שקט מחריש אוזניים היא חייכה בממזריות ואמרה "אם זה לחץ לדאוג שתצא הביתה בסופשבוע, אז בסדר. אבל חסר לך שהמצאת את הפאב רק בשביל לצאת".
היא עמדה שם כמו הפרח הכי יפה שראה מעודו
למחרת בבוקר הוא צילצל הביתה לוודא שההורים לא יוצאים ביום שישי ושהוא יכול לקחת את האוטו. עד יום שישי מובן שעבר דור שלם. עינת היתה נחמדה כאילו אין ביניהם שום הסכם למפגש קרוב, והוא השתדל להפתעתו להיעלם לה משדה הראייה, כי לא ידע איך להתנהג. וביום שישי בערב, הוא ישב במכונית של אבא, במרחק שני רחובות מהמקום שבו הוא גר, מפחד לצאת מהמכונית ולדפוק על הדלת. וככה הוא ישב וישב והניח את הראש על ההגה כשנשמעה דפיקה על החלון, והוא קפץ. מובן שהיא עמדה בחוץ."אתה בסדר?" היא שאלה מבעד לשמשה הסגורה.
"כן, כן", גמגם יואב, מחפש הסבר מהיר לתמונה המגוחכת, מחייך במבוכה ויוצא מהאוטו.
היא עמדה שם כמו הפרח הכי יפה שראה מעודו. הוא כל כך רצה לגעת בה שזה ממש כאב לו, מנסה להתעלם מריח הבושם הכמעט בלתי מורגש שעלה ממנה.
"כמעט קראנו למשטרה", אמרה. "אחי אמר שהוא רואה מהחלון מישהו יושב באוטו ולא זז. מזל שחשבתי שאולי זה אתה". ויואב אמר את הדבר היחידי שעלה לו בראש, שהוא היה עייף, מה שמיד הזמין את השאלה אם הוא רוצה לוותר על זה וללכת לישון. הוא כמובן התעקש שהכל בסדר עכשיו. הוא ליווה אותה לדלת מהצד של הנוסע, פתח אותה באבירות ג'נטלמנית וחיכה שתתיישב. היא חייכה, הוא חזר להגה, והם יצאו לדרך שהסתבר שתהיה הרבה יותר ארוכה מהפאב הקרוב.
בדרך כלל, כשהיה יוצא עם קדוש או חברים אחרים לפאבים, כוס בירה היתה הגבול שלו. רק שהפעם הוא ישב מול עינת ולא רצה שהכוס הבלתי מוחלפת אולי תרמוז לה שהערב הסתיים, אז הוא כבר היה בכוס השנייה וידע שבטח תהיה עוד אחת. עינת אמרה שזה מצחיק שהיא גרה שם כל החיים בלי לדעת שיש שם פאב. הוא מצידו אמר שהוא גר שם כל החיים ודווקא ידע, אבל זאת פעם ראשונה שהוא ממש נכנס. אז היא צחקה שהוא בכלל עבד עליה והם התווכחו על הנקודה הזו דקה או שתיים, כשפתאום היא עצרה , הרצינה ואמרה: "אתה יודע שזה לפחות לא תקין, העניין הזה, נכון?"
והוא לא ממש היה בטוח על מה היא מדברת. אז הוא שאל.
"אני המפקדת שלך. אתה חייל אצלי. אנחנו יושבים בפאב, רק שנינו, על זה אני מדברת", אמרה ושוב חייכה.
"זה גיבוש יחידה", אמר, מבסוט שמצא משהו חכם להגיד, רק שהיא לא הפסיקה. "וזה שאני מבוגרת ממך בהרבה, זה עדיין במסגרת הגיבוש?" שאלה.
"לא. זה במסגרת צמצום פעם הדורות".
"אתה ממש חכם, אה?" שאלה בהתגרות, והוא איבד את השליטה לרגע, הניח את הכוס והתכופף לעברה.
"עינת", אמר, "אני כבר מצטער על מה שאני תכף אגיד, אבל אני אגיד בכל מקרה. את יודעת שמיום ראשון בלילה, כשקבענו להיום, כמעט שלא ישנתי בלילות?"
עינת התכופפה גם היא, מקרבת את הראש אל יואב ואומרת בטון מתגרה "ולמה אתה מספר לי את זה?"
"כדי שלא תגידי לי משפטים כמו זה שזה לא תקין העניין הזה. כי עם שעות השינה המעטות שלי אין לי תשובות טובות".
היא העבירה אצבע מהירה על הלחי שלו, כמו ליטוף קצר, חייכה ואמרה "דווקא יש לך תשובות לא רעות בכלל".
הוא עצר את האוטו, הפעם לא יצא לפתוח לה את הדלת כי לא רצה שתלך, והם ישבו ככה, עם המכונית חוסמת את הכביש, ושתקו. מאחוריהם הגיעה מכונית שרצתה לעבור, אז עינת אמרה "צריך לפנות את הרחוב". יואב הנהן והיא הוסיפה: "אם תרצה, בסוף שבוע הבא אני אראה לך את הפאב שאני הולכת אליו". הוא רצה לצעוק בהתלהבות אבל רק אמר "זה יהיה נחמד". וממש לפני שיצאה היא עוד אמרה: "רק שלא תשאר ער עד אז", חייכה ויצאה.
המשך הסיפור
לפנייה לכתב/ת 
