השרירים שלו כאבו ממאמץ לא להתקרב אליה (עינת - 3)

• הפרק הראשון: התמונה של עינת נצרבה לו במוח בגיל 14
  

• הפרק השני: "חסר לך שהמצאת פאב רק בשביל לצאת איתי"
  

ביום ראשון יואב הגיע לבסיס מוקדם, רענן ומרגיש כמו אחד שפועל על סוללות חדשות. הוא ישב ליד השולחן שמולו בילה את התקופה האחרונה, רק שהפעם לא הצליח להתרכז, מציץ מעבר לכתף בכל רגע כדי לראות אם עינת מגיעה. דווקא באותו יום היא איחרה.

כשכבר חשב שאולי קרה לה משהו או שהתפכחה או שאלוהים יודע מה קרה לה, בדיוק אז המכונית שלה גלשה למפרץ החנייה שלה והיא יצאה מהמכונית, עם שתי כוסות קפה ושקית נייר עם עוגיות נעוצה לה בין השיניים, מנסה לתמרן את המפתח ולנעול את הרכב. כשהצליחה, היא שלחה מבט מחפש ונתקלה בו, חייכה כאילו נרגעה ועלתה בחמש המדרגות שמובילות לשטח המשרדים. הוא חזר להביט במחשב שלפניו, כאילו הוא ממש מרוכז, ופתאום הרגיש את הבושם העדין של יום שישי בלילה אופף את הנחיריים, משולב בריח קפה טרי ועוגיות חמאה.

היא התכופפה מעליו, כאילו מנסה להגיע לשולחן שלפניו כדי להניח את הקפה והעוגיות, נוגעת בו כאילו לא בכוונה, ואחרי שהצליחה אמרה "בוקר טוב" עליז והלכה. למזלו הוא היה לבד בחדר, וזה חסך לו מבטים תמוהים ושואלים. באותו שבוע הוא נשאר בבסיס כל לילה, מחליף חבר שיישאר בסוף השבוע במקומו, מנסה להבין למה הלילות לא נגמרים לו.

הפעם, היא באה לקחת אותו בפיג'ו הקטנה שלה. כאילו שלא היה מה שהיה בשבוע שעבר, הוא נכנס נבוך, לא מבין למה, ואולי גם קצת מתוח. על חוף הים בהרצליה היא החנתה את הרכב ואמרה "בוא". הם ירדו לחוף. היה לילה חם, והבריזה הממש קלילה שנשבה מהים נעשתה נעימה יותר ויותר ככל שהתקרבו למזנון שהיה ריק מאנשים. היא ביקשה שיחכה רגע, ניגשה וקנתה שני בקבוקי בירה וחזרה. יואב לקח את אחד הבקבוקים והלך אחריה, היא ממהרת והוא מנסה להדביק אותה, עד שהגיעה כמעט לקו המים, חושך, חול וגלים חלשים, והתיישבה. הוא התיישב.

הריח המתוק הזה בנחיריים, הנשימה שלה נספגת בשלו

היא לא. וככה, עם השפתיים שלו כבר ממש ממש נוגעות בשלה, הריח המתוק הזה בנחיריים, הנשימה שלה נספגת בשלו, העיניים שלו פקוחות לרווחה ושפתיו יבשות, הוא ראה את עיניה נעצמות והוא נישק אותה. בהתחלה בעדינות, אבל אחרי כמה שניות, כשהרגיש את השפתיים שלה נפרדות זו מזו ואת הלשון שלה מגיחה מביניהן, הו, אז הוא כרך את היד שלו מסביבה, היא מצידה הניחה את כף היד שלה על הלחי שלו, כאילו בונה כוך מסביבם, והעדינות הפכה לסערה, לסופה, למלחמה, לאש. הוא רעד, מרגיש קור מקפיא על העור ואש לוהטת מבפנים, לא יודע איך לפרוק את כל הדקות, השעות, הימים והשנים. ואחרי שהפיות שלהם נפרדו, היא עדיין תפסה לו את הפנים, הרחיקה אותם ממנה לא יותר מחמישה ס"מ, התבוננה בו בסקרנות ופתאום פרצה בצחוק. ככה. פשוט. היא צחקה באושר, נישקה אותו בחוזקה ואחר כך פשוט חיבקה אותו חזק, מצמידה את הראש שלו אליה ולחשה "איזה כיף".

"אני צריך לספר לך משהו", אמר

עינת שאלה אם הוא בסדר, מחייכת. הוא ביקש שתבוא רגע ותשב לידו, אז היא אכן באה אבל התיישבה על הברכים שלו, מתבוננת בו בקרוב, מסיטה תלתל שלא קיים מהמצח שלו, מרטיבה אותו עם השיער הלח שלה. "מה?" שאלה מתגרה ומחייכת.

"זה היה חורף, הייתה סערה כמה שעות קודם, ופתאום ראיתי אותך בגינה, מטפלת בעציץ גרניום אדום".

עינת חייכה, מביטה אליו בשאלה. "את נראית כמו מלאך. את לא יכולה להבין, אבל אז, בגיל 14, התאהבתי בך. עשר שנים אחרי ועוד מעט אני נכנס למיטה עם היחידה שאהבתי אי פעם. עשר שנים חיכיתי. את מבינה אותי? עשר שנים!"

עינת אחזה לו את הראש, כאילו כדי שלא יברח, ונישקה אותו. בהתחלה בעדינות, אחר כך קצת פחות, דוחפת אותו על הגב, נותנת לו לדחוק את החלוק שלה ממנה והלאה. היא התחילה להוריד לו הבגדים, הפעם נועצת בו מבט נוקב, מלא תאווה, עם זיק של פחד או של כאב או של, טוב, של תאווה, מפשיטה אותו לחלוטין, מסירה מעליה את החלוק ונותנת לו להחליק שני גופים לכדי ישות אחת שחיכתה שנים למיזוג.

סוף