שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בשנייה אחת שפויה

    "ואז פתאום זה נגמר. אנחנו מחכים לרגע הזה כל כך הרבה זמן, ובסופו של דבר הוא עובר בשנייה. רחבת הסינמטק הולכת ומתרוקנת, ממש כמו הדם מהגוף שלנו. מישהו אמר ריקנות?" שבי גביזון ודנה מודן על הפרימיירה של "אבידות ומציאות". טור שני

     

    כמו כל דבר בחיים, גם הפרמיירה מתחלקת לשלושה חלקים: לפני הפרמיירה, הפרמיירה ואחרי הפרמיירה. כל אחד מהחלקים האלה מתאפיין באווירה ייחודית משלו. החלק שלפני הפרמיירה, מתאפיין בלחץ. הפרמיירה עצמה מתאפיינת בלחץ והיום שאחרי הפרמיירה מתאפיין בתחושת מוות קלילה ונעימה.

     

    הלחץ שלפני הפרמיירה מקורו בשני לחצים סותרים: הלחץ שאף אחד לא יבוא, שגורם לך להזמין כל חנווני שאתה קונה אצלו פיתה במהלך השבוע שלפני ההקרנה, ומנגד, אחרי שהזמנת את כל העולם, הלחץ שיבואו יותר מדי אנשים ולדודות של העושים במלאכה לא יהיה מקום לשבת. מן המפורסמות הוא שגדודי חללי אל-אקצא התפתחו מכמה דודות שלא היה להם מקום לשבת בפרמיירה, ולא היינו רוצים לקחת אחריות על דבר כזה.

     

    מכיוון שאף פעם אין דרך לדעת כמה אנשים באמת יבואו, כל תהליך ההזמנות הופך למאניה דיפרסיה שמזגזגת בין שתי האופציות: לא להזמין אף אחד-להזמין את כולם. כל אחד לפי החרדה שאוחזת בו באותו רגע.

     

    הבמאי, למשל, הונע בתחילה מהלחץ על הדודות וציווה לקמץ בהזמנות ככל הניתן.

     התסריטאית השותפה, לעומת זאת, נצר למשפחת חרדתיים, חששה שאיש לא יופיע והלכה על אופציית החנווני. במהלך השבוע שקדם לאירוע הם התחלפו ביניהם כמה פעמים. 

     

    זה לא ממש שינה, שכן אשת יחסי הציבור הנמרצת שמרה לכל אורך הדרך על מדיניות הזמנות פלורליסטית, וכך, בערב יום רביעי של השבוע שעבר עלתה רחבת הסינמטק על גדותיה. היו אפילו אנשים שלא היה להם מקום והלכו הביתה תודה לאל. למרות שאנחנו באמת מתנצלים עמוקות. למרות שאי אפשר להסתיר שיש בזה משהו נעים שבאים יותר אנשים ממקומות. אבל אנחנו באמת מתנצלים עמוקות. באמת. אבל זה גם נעים.

     

    נוכחים נפקדים

    על קבלת הפנים היינו מדווחים לכם בשמחה אם היה נופל בחלקנו להשתתף בה. זה לא שלא שהיינו שם. היינו שם, אבל לא באמת היינו שם, וזה די מזל, כי אם היינו שם, היינו, כפי הנראה, נאלצים להגיב באלימות כלפי תופעה חדשה שנחשפנו אליה: כתבי האינטרנט.

     

    כתבי האינטרנט הם אנשים צעירים וחדורי מוטיבציה, שדפקו עלינו שאלות של עיתונות חוקרת בכניסה לסינמטק, כאילו אנחנו לפחות בכניסה לבית המשפט העליון, כניסת העצורים. באמת שאין צורך לחזור על הטירוף שהלך שם, אבל בואו נאמר שחוץ מלשאול את הבמאי אם הוא מצץ פעם לקוף, הם שאלו כל שאלה שאפשר להעלות על הדעת. וגם כמה שלא. אבל כאמור לא היינו שם, וטוב שכך. אנחנו באמת נגד אלימות.

     

    גם בהקרנה עצמה אי אפשר לחשוד בנו שממש נכחנו. דפיקות הלב מחרישות את האוזניים ובעיניים רואים בעיקר שחור. האינדיקציה היחידה בזמן ההקרנה לזה שהקהל איתנו היא שהוא צוחק. הבדיחה הראשונה בסרט מופיעה רק אחרי שבע דקות. לנו הן נידמו יותר כמו שבעים. אבל כשהקהל צחק בפעם הראשונה

     (בכל זאת הדודות באו לפרגן), אפשר היה טיפונת להתרווח. לא בטוח שזה קרה באמת, אבל הבמאי טוען שהוא זוכר במעורפל שהוא אפילו נשם.

     

    ואז פתאום זה נגמר. אנחנו מחכים לרגע הזה כל כך הרבה זמן, ובסופו של דבר הוא עובר בשנייה. מי שלא אהב חומק החוצה כבר בכותרות הסיום (אנחנו זוכרים את כולם), מי שאהב בא ומחבק (אנשים מאד מאד אינטיליגנטים ורזים). רחבת הסינמטק הולכת ומתרוקנת, ממש כמו הדם מהגוף שלנו. מישהו אמר ריקנות?

     

    וזהו, תם המשחק המקדים. צחקנו, נהננו, השבוע הסרט יוצא לעולם האמיתי. נקווה שלא ירד גשם, שלא יהיה שרב קיצוני, שלא יהיו תוכניות טלוויזיה יפות, שלא יתפוצץ הביוב בסינמה סיטי, שיהיה מגניב.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גביזון. דאג לדודות
    מודן. ממשפחת החרדתיים
    אשכנזי. סצינת סקס
    צילום: שחף הבר
    לאתר ההטבות
    מומלצים