הצבא צועד על כספו
אם תימשך הרגיעה, עלולים שוב לעלות אותם קולות מנותקים ולדרוש את הקטנת התקציב הביטחוני בשביל פיתוח אזרחי. ושוב ישלמו המילואימניקים את המחיר
כעת, לאחר שרוחות המלחמה עם סוריה שככו, וישראל הצליחה לפתור את אותה "בעיה עלומה" מבלי לערב את כוחות הצבא ברמת הגולן, הגיע הזמן להכריע בשאלות קשות שמלוות אותנו מאז מלחמת לבנון השנייה.
בשנה האחרונה קיבל צה"ל מהמדינה כרטיס אשראי פתוח, החזר קיצוצים בתוספת ריבית, שנועד להשלים את הפערים העצומים של ימי ההכלה האוטופיים. הבעיה עם אשראי תגובתי מהסוג הזה היא הנטייה שלו להיחסם ברגע שבעל החשבון איננו חש באינטרס ברור ומיידי.
בשיחות פנימיות שמקיים צה"ל עם מפקדים בכירים, בעיקר עם מפקדי המילואים, עולה שוב ושוב שאלת הביטחונות. "מי ערב לנו", הציג זאת קצין בכיר במילואים בפני אלוף פיקוד צפון באחד מאותם מפגשים, "שמחר ימשיך צה"ל לאמן אותנו גם אם שוב תעלה בעיה תקציבית?". האלוף אייזנקוט ענה שהוא מבין את החשש וכי מדובר בהחלטה לטווח ארוך, אשר עליה מפקח הרמטכ"ל. את מפקדי המילואים זה לא סיפק.
בשנים שלפני המלחמה, בשל קשיים תקציביים, בחר צה"ל לסגור יחידות שלמות בצבא היבשה. אנשי השריון, לדוגמה, ראו בעיניים כלות איך הופך צה"ל את טנקי המג"ח עליהם התחנכו למטרות אימונים, ואותם לחסרי ערך. והנה מלחמה אחת, ופתאום שר הביטחון המחודש (אותו אחד שהוביל את גישת הצבא הקטן, החכם והמוגבל בשל חלוקת תקציב מאוזנת) מכריז על פתיחה של אוגדה נוספת, ותוכנית הקיצוצים היבשתית נעלמה כלא הייתה.
אנשי המילואים יותר מכולם משקיעים את נשמתם בשנה האחרונה בשיקום הצבא. הם מתייצבים לימי מילואים רבים, לדיונים, לבניית תוכניות אופרטיביות ולהחזרת הכשירות לכל אותן יחידות וחטיבות שפורקו ערב המלחמה. אם ימות המשיח יגיעו לכאן שוב בצורה חלקית, והרגיעה הזאת תימשך לעוד מספר שנים, עלולים שוב לעלות אותם קולות מנותקים ולדרוש את הקטנת התקציב הביטחוני בשביל פיתוח אזרחי.
צריך לזכור שהמילואימניקים בישראל הם תופעה ייחודית. הם מתנדבים במדינה שבה שירות המילואים הוא לכאורה חובה, ובעיקר יש להם פרספקטיבה ארגונית ארוכת טווח. ראוי להקשיב לשאלות שעולות אצלם. הרי בסופו של דבר, כלי הליבה הצבאיים לא השתנו בשל המלחמה האחרונה: מטוס קרב עדיין עולה כמו יחידה רגלית שלמה, ואם וכאשר יהיו קיצוצים, בלתי אפשרי יהיה להחליט על פספוס רכש אווירי. צה"ל משקיע משאבים בצבא היבשה ובאנשי המילואים מכיוון שיש לו היום מה להשקיע, אלא שכלל לא ברור שהחזרה בתשובה איננה רק עוד תמרון צבאי-זמני בתוך שלל התקציבים שהולידה המלחמה. אנשי המילואים אינם רוצים למצוא את עצמם משקיעים זמן כה רב לריק. מילא הזכויות החסרות, אבל רק שחרב קיצוצים עתידית לא תגרום להם שוב להגיע למלחמה חסרי כשירות.
דו"ח ועדת ברודט היה צעד קטן בדרך לחישוק תקציב הכוננות. מצד שני, תהליך ההתייעלות שדרש ממערכת הביטחון עלול לגזור עליו התמוססות איטית במסדרונות הפוליטיקה. מדינת ישראל זקוקה להכרעה שלטונית ברורה לגבי הקווים האדומים. לא יתכן שמצבים ביטחוניים זמניים ישפיעו על היערכות הצבא למלחמה. אם אנחנו רוצים שאותם אנשי מילואים שיצאו למלחמה האחרונה חסרי ציוד והכשרה יעשו זאת גם בעתיד, הגיע הזמן שאופק המחשבה הישראלי יתרחב, שתיווצר אסטרטגיה ביטחונית מחייבת ומעליה פיקוח ובקרה.
יועז הנדל, עיתונאי, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה להיסטוריה צבאית
לפנייה לכתב/ת 
יועז הנדל
מומלצים
