ועדת וינוגרד ונסיונם של אחרים
כאשר הכריזה ועדת וינוגרד כי לא תציע המלצות אישיות, חרצה את גורל מסקנותיה. העם נשאר בלי כלי שיקבע אחריות, והמסקנות המערכתיות עתידות לשקוע לתהום הנשייה
לוועדת וינוגרד יש שתי בעיות. האחת – היא לא למדה כראוי מנסיונן של ועדות קודמות, והאחרת – היא למדה יתר על המידה מנסיון גרוע של קודמותיה.
ועדות חקירה מוקמות בשל סיבה עיקרית אחת: העדר תרבות של נשיאה באחריות. המנהיגים אינם מוכנים לשאת באחריות ולעם אין כלים לדרוש אותה מהם. פורמלית, יש לעם כלים. נציגיו בכנסת צריכים לייצגו בדרישה לנשיאה באחריות. אולם בשל המבנה הפוליטי שלנו ובשל תכונותיהם של רוב הנבחרים, האינטרסים שלהם גוברים על חובתם לייצג את העם, וכך למשל יכול ראש ממשלה שנכשל ואיבד את אמון העם להמשיך בכהונתו כי נציגי העם בכנסת מעדיפים את שיקוליהם הפוליטיים והפרטיים על פני הדרישה לאחריות. כך נהרסה מזה דור שלם תרבות האחריות בישראל ובמקומה נמצא כלי אחר להטלת אחריות: ועדת חקירה.
תפקידן המוגדר של ועדות החקירה מלכתחילה היה להגיש דין וחשבון על "עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית, הטעון בירור". אולם בנסיבות בהן הוקמו ועדות אגרנט ואחריה סברה ושתילה, הדרישה שבאה מהעם הייתה לקבוע מי אשם ומי צריך לשאת באחריות. הוועדות שהוקמו מאז מלחמת יום הכיפורים הבינו זאת היטב ולכן, אף-על-פי שאינן מחויבות, הבינו שהעם מצפה להמלצות אישיות.
יחד עם זאת, חברי ועדות החקירה למיניהן, שבאו ברובם מהתחום המשפטי והאקדמי, ראו חשיבות רבה גם בבירור העובדות ובהוצאת מסקנות מערכתיות. הם כמובן ייחסו חשיבות רבה לחקירותיהם ולמסקנות אלה וציפו כי הממשלה, הצבא, המשטרה או מערכות אחרות יסיקו מסקנות ויתקנו את דרכיהם תיקון יסודי. היום אנחנו יודעים היטב שהיו אלה אשליות, וזאת משתי סיבות.
את הממסד המסקנות ה"מערכתיות" לא עניינו - לא לפני הקמת הוועדה ולא אחרי. מבחינתו היה לוועדות תפקיד אחר. לעיתים להרוויח זמן (כמו ועדת אגרנט, אחרי מלחמת יום הכיפורים), או לרצות את ערביי ישראל (אחרי המרד בשנת 2000). כך או כך, החלקים המערכתיים בדו"חות הוועדות נסגרו במגירות ונשכחו מלב.
והייתה סיבה נוספת: באירועים היסטוריים מרכזיים בירור העובדות ומשמעותן הוא תהליך ארוך ויסודי שנמשך שנים, ולוקחים בו חלק הוגי דעות והיסטוריונים. ועדות חקירה, גם בהרכבים טובים, מוגבלות מאוד במסקנותיהן. יש צורך בפרספקטיבה של זמן, באיסוף נתונים ממושך ובדיונים מעמיקים כדי להגיע למסקנות אמיתיות.
את הניסיון הזה ועדת וינוגרד לא למדה, ולכן כאשר הכריזה כי לא תציע המלצות אישיות, חרצה את גורל מסקנותיה. העם נשאר בלי כלי שיקבע אחריות, והמסקנות המערכתיות עתידות לשקוע לתהום הנשייה ואיש לא יתן דעתו עליהן.
ומן הלקחים של קודמותיה שוועדת וינוגרד לא למדה, אל אלה שלמדה יתר על המידה. הוועדה נמנעה מלהחליט על המלצות אישיות משום שדבר זה היה מחייב אותה על-פי סעיף 15 של חוק ועדות חקירה להזמין את כל הנפגעים האפשריים ולתת להם הזדמנות להגן על עצמם. בעיה כזו עמדה בפני ועדת אגרנט, והיא הודיעה שהטלת אחריות על אדם תהיה רק בהתאם למסמכים שהגיש ודברים שאמר בעצמו. בשעתו עוררה החלטה זו ביקורת רבה. כמו היום, המפקדים הכושלים טענו שנעשה להם עוול ושלא נתנו להם זכות להתגונן. בג"ץ אישר אז את החלטת הוועדה, אך הכנסת תיקנה את סעיף 15 באופן שבעתיד הצדק ייעשה ללא התחמקויות. אולם האמנם זה "צדק"?
מושג ה"אחריות" מככב בשני מישורים – המשפטי, בתחום של אחריות בנזיקין ובפלילים, והמנהיגותי, בהגדרת חובות העומדים בראש. מלכתחילה יש הבדלים מהותיים בין מישורים אלה. בתחומי הנזיקין והפלילים נקבעת אחריותו של האזרח לאור מעשיו או מחדליו, כוונותיו או זהירותו. המנהיג, לעומת זאת, נבחן על-פי יכולתו לכוון, להדריך ולהנחות את הכפופים לו, להבין טוב מאחרים את הנסיבות ולצפות בתבונה את העתיד. יש גם שוני בשאלה לפני מי נושאים באחריות. בתחום הנזיקין והפלילים נותנים את הדין בפני בית משפט, בתחום המנהיגות – בפני העם.
הקמת ועדות חקירה כדי לקבוע אחריות מנהיגותית יצרה דילמה מהותית. בזירה המשפטית הכלל של מתן זכות תגובה לנאשם הוא אחד החשובים. בתי המשפט הרחיבו את כללי התקינות המשפטית גם לוועדות בהן נקבעות זכויותיו של אדם, כגון ועדות משמעת או ועדות בנייה. בתוך כך נתפסו בהרחבה זו גם ועדות חקירה העוסקות במנהיגות. אלא שיישום כללי התקינות הפוליטית מביא לעתים לתוצאות מעוותות.
ועדות חקירה בנושאים פוליטיים מדיניים רק ממליצות, והמלצותיהן אינן פסק דין. את ההחלטות מקבלת הממשלה. אחרי ההמלצה יש למנהיגים הנפגעים אפשרות להתייצב לפני הכנסת או העם, להעלות את טענותיהם ולהוכיח את צדקתם. הנה למשל שר הבטחון אריאל שרון, שהודח על-ידי ועדה בעקבות פרשת סברה ושתילה, חזר וקיבל את אמון העם להיות ראש ממשלה. כלומר, ועדות חקירה שבוחנות תפקוד של מנהיגים ומצביאים, אינן חייבות בהכרח לקיים הליך משפטי מלא. למסקנה זו אפשר להגיע גם אם מתבוננים בהתפתחויות שעברה המערכת המשפטית. עורכי דין ממולחים יכולים היום לגרור משפט פלילי שנים - תופעה שלא הכרנו בדור הקודם. ועדת חקירה שחייבת להגיש דו"ח לעם ולהטיל אחריות על מנהיגים איננה יכולה לגרור את עבודתה שנים, לכן מלכתחילה היה צורך לשחררה מכללי התקינות המשפטית.
השופטים בוועדת אגרנט, אגרנט ולנדוי, חשו זאת, ומכיוון שהיו אמונים על התקינות המשפטית מצאו פתרון שהקטין את נזקיה בתחום המנהיגותי. אך מאז השתרש הנוהג שגם ועדות בנושא המנהיגות מקיימות את הנהלים המשפטיים, וועדת וינוגרד היטיבה ללמוד מסקנות מוטעות אלה.
בוועדת וינוגרד פשטה רגל השיטה שבחר העם, לקבוע מי נושא באחריות, והכדור חוזר אליו. אם יוסיף לסמוך על אחרים שיעשו עבורו את העבודה, כי אז במקום המנהיגים שאינם משלמים מחיר היום ובעזרתם, ישלם העם מחיר כפול מחר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
