שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בטפטוף איטי: ההיסטוריה של הקפה בישראל

    הנוצרים קראו לו משקה השטן, מגדלי ענביי יין ניסו להצר את צעדיו, נשים התלוננו שהוא הופך את בעליהן לחרבים - אבל הקפה ניצח בסופו של דבר. אצלנו, אפילו ניצח בגדול

    ישראל הופכת מעצמונת קפה. על כך כבר אין ויכוח. הכוונה היא לא רק להשתלטות של ענקית קפה ישראלית על מפעלי קפה בברזיל, אלא גם לאנינות הגוברת שלנו, שידעה דרך ארוכה מ"בוא'נה, תן לי אחד בוץ ושניים נס בלי סוכר" ועד "קפוצ'ינו אחד ולאטה מקיאטו דל שומן, בבקשה".

     

    עיקר השינוי הוא כמובן במילה "בבקשה", כי הקפה עצמו היה ונשאר עניין של טעם אישי. כששואלים אותי מה הקפה הכי טוב, תשובתי הייתה ונשארה, הקפה שטעים לך, או בבית הקפה שלידו יש החנייה הכי נוחה. בתי הקפה של תל-אביב והאספרסו-ברים של ירושלים (שהגיעו לתל-אביב ומאיימים להציף את ניו-יורק ובנותיה) הם רק הוכחה מאוחרת למה שהיה כאן תמיד: קפה מקומי בעל גאוות יחידה.

     

    לישראל יש היסטוריה ארוכה של קפה. חלקה רשמית, חלקה בסיפורים על ספל קפה. כאשר אביגיל הכינה ארבע מאות סאים קלי לקראת דוד, היא לא שיערה שיבוא יום וסטודנט אנגלי יפרש את הקלי כקפה, אבל בהתחשב בקפה האנגלי ייתכן שגם שעורה טחונה נחשבת בעיניו של המדען מאוקספורד כקפה. הרי אשף השנינה האנגלי כריסטופר פריי אמר על הקפה במולדתו: "קפה אנגלי, זה לא יותר מאשר חלב חרוך‭."‬

     

    בין אם היה הקלי של אביגיל אותו קפה שאנחנו שותים, ובין אם לאו, בתי הקפה הראשונים בירושלים נפתחו כבר סביב שנת ‭.1500‬ אמרתי נפתחו, אבל ייתכן שהמילה הנכונה הייתה צריכה להיות נסגרו. רישומי בית הדין השרעי מתעדים (לפי מחקרו של פרופ' אמנון כהן, חתן פרס ישראל) תלונות של שכנים על ריח תאוות בשרים והפקרות שעולה מבתי הקהווה של ירושלים. בית המשפט החליט שלא להתיר ישיבה במקומות שבהם מוכרים קפה. הנוהג היה כנראה ששותים קפה, צובטים למלצרים הצעירים בישבן ואוכלים קצת שומן כבש חרוך. הקפה עצמו נקרא יין, והוא הוגש בגביעים דמויי גביעי יין. הדבר התבקש משום שהיין היה אסור על־פי דין מוחמד, ואילו "יין ערב‭,"‬ כפי שהוא נקרא - לא היה אסור מפורשות.

     

    לקראת סוף המאה ה-19 החלו המעצמות לגלות עניין בארץ הקודש, ושוב שטף גל של בתי קפה את הארץ המובטחת. בירושלים נשארו סימנים של הקפה הקולוניאלי הזה בדמותו של בית הקפה בהוספיס האוסטרי שבעיר העתיקה, המשחזר (שלא במוצהר או במתכוון) את חלומו של תאודור הרצל להביא לאלטנוילנד בתי קפה וינאיים, כדי לחזק את התרבות כאן. אפילו תמונת הפתיחה ב"אלטנוילנד" מתרחשת סביב שולחן השיש בבית קפה וינאי.

     

    המבקרים כאן נחשפו לקפה ולא כולם התלהבו: מרק טוויין מוחה על הגרד בגרון שהותיר בו הקפה המקומי, שהזכיר לו נייר זכוכית, ואילו קרל מאי, שלמרות האגדות הטוענות שלא יצא את גרמניה ביקר גם ביקר בארץ הקודש - ואף באמריקה - מתלונן על המשקה הדוחה שהשקו אותו בחברון וקראו לו קפה, ועוד לקחו ממנו כסף תמורתו. הסופר פרנץ קפקא לא ביקר כאן, אבל כשחלם לעלות ואף למד עברית רצה לפתוח בית קפה בחיפה שבו תהיה אהובתו דורה המבשלת, והוא המלצר.

     

    כל עדה והקפה שלה. הפולנים הביאו קפה משלהם, ולפי הגאווה של אדם מיצקייביץ' בקפה הפולני אפשר היה לחשוב שמקור השם פולין הוא "פולים‭,"‬ ומוטב לא להרחיב עליו את הדיבור. הבדואים (יסלחו לי על כי אני מכנה אותם עדה) שופתים קפה על גחלים ושופטים את אורחיהם על־פי מנהגי השתייה שלהם (לא לבקש עוד קפה אחרי השלישי ולא לשתות את המים אחרי שתיית הקפה‭,(‬ הייקים שתו כאן קפה שהיה כל כך דליל עד כי אפשר היה לראות את הפרחים בתחתית הספל (כך סיפר לי הייקה המוסמך עלי בלום) ובהסתדרות (מלשון להסתדר) קראו למשקה שהוגש כקפה - תה. העולים מאמריקה הורגים את מה שהיה קפה בכדורי הזכוכית המתחממים על פלטה חשמלית, ואת ההוכחה הניצחת שזה לא קפה תמצאו בעובדה שהם לא גובים כסף על תוספת "קפה‭."‬ מנהגי הקפה באתיופיה שונים מן המוכר לנו, וקלייתו ובישולו במחבת מביאים קפה סמיך ומרוכז.

     

    אגרונום מסור בשם גינדל אף ניסה לגדל שיחי קפה בישראל, אך על מידת הצלחתו של המיזם אנחנו יודעים בעיקר מן הספר שהוא כתב על גידול קפה בארץ. למרבה הצער שיח הקפה היציב ביותר שגדל בארץ הוא השיח (הקולני למדי) של היושבים על גזעי הבר המוגבהים באספרסו-ברים ברחבי ארצנו.

     

    המשקה הזה חדר לעולם והתבסס גם אצלנו בטפטוף איטי ובהזלפה תוך-ורידית מתמדת. כוהני דת ניסו לאסור על המשקה בשם הקדושה, נוצרים כינו אותו משקה השטן (עד שבולה אפיפיורית התירה אותו‭,(‬ מגדלי ענביי היין ומוכרי הבירה למיניהם ניסו להצר את צעדיו, נשי אנגליה ביקשו מהמלך לאסור אותו כי הוא הופך את בעליהן לחרבים כאדמת המדבר, סולטנים ואילי הון, טהרנים ורופאים, קוסמים ודודות עשו בו כבתוך שלהם, אבל הקפה ניצח במאבק, למרות איסורים שהוטלו עליו ממכה ועד לונדון, מירושלים ועד לשולחנה של הדודה שלי.

     

    מסירותם של ישבני בתי קפה גברה על חורשי המזימות, והקפה הוא המצרך (קומודיטי) השני בסחר הבינלאומי, אחרי נפט. חבית נפט עולה מעל תשעים דולר, ואני עצמי הפכ תי מזמן לחבית של קפה. חישבתי שבימי חיי עד כה שתיתי בוודאי יותר מעשרת אלפים ליטר קפה (וזה בחישוב זהיר ומקל‭.(‬ הדבר הופך אותי למכלית מלאה קופאין ולסמכות (בעיקר בעיני עצמי) בכל הנוגע למשקה הנפלא הזה.

     

    אבל קפה הוא לא רק המשקה, הוא בעיקר בית הקפה שבו יושב, כפי שאמר האוסטרו-ההונגרי אלפרד פולגר, מי שרוצה להיות לבד אבל צריך חברה בשביל זה. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי עיר שלא הרגשתי בה בבית (כפי שאמר הסופר הרמן קסטן: כל שעליי לעשות הוא להיכנס לבית קפה וכבר אני מרגיש בבית‭.(‬

     

    גילוי נאות: אומנם שתיתי סוגים לא מעטים של קפה, אבל עוד לא נחשפתי לקופי לואק, שמופק מאיסוף הפולים שנותרים מאחוריו של בעל חיים באיי סומטרה שמקפיד לבחור רק את פולי הקפה המשובחים ביותר. שש מאות דולר לקילו הוא עולה וטוענים שזה קפה מצוין. גילוי פחות נאות הוא שכבר עשיתי צעדים לאמץ אותו: בני טוען שהוא לא מבין איך יכול מישהו שכתב ספר על קפה להכין כזה "חרא קפה" בבית. אז הנה לכם. שש מאות דולר אני יכול אולי להשיג בשביל הקפה שלי, אם רק אדע לשווק אותו נכון.

     

    • מיכאל דק, עיתונאי, סופר ומתרגם, כתב את הספר "קפה הוא גם השקפת עולם‭,"‬ על חמש מאות שנות תרבות קפה (הוצאת כתר).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    היסטוריה ארוכה של קפה
    צילום: mct
    צילום: גלית קוסובסקי
    "בוא'נה, תן לי אחד בוץ ושניים נס בלי סוכר"
    צילום: גלית קוסובסקי
    באדיבות האקדמיה לקפה
    "קפוצ'ינו אחד ולאטה מקיאטו דל שומן, בבקשה"
    באדיבות האקדמיה לקפה
    מומלצים