"הלב של האדם היקר לי מכל פועם בגופו של אדם אחר"

מתלבטים? היכנסו לפורום אדי ב-ynet

עבור רינה שרמר (40) מפתח תקווה, לא היה זה המפגש הראשון עם השתלת האברים. בגיל 14, במסגרת המחויבות האישית שנדרשים תלמידי חטיבות הביניים לבצע בקהילה, בחרה להתנדב בעמותת אָדי, הסיבה לא ידועה לה עד היום. "לא יודעת למה ולא זוכרת למה עניין אותי להגיע לשם. זה נשמע לי נחמד, נשמע היה שאפשר לתרום שם".

שלחה כרטיסי אדי מהחצר של משפ' בן דרור

עמותת אָדי הייתה באותם ימים בראשית דרכה ופעלה מתוך ביתו של אהוד (אָדי) בן דרור ז"ל, בחצר ביתם של הוריו. פעילות האגודה הסתכמה בעבודה משרדית, הקמת דוכני החתמה וקיום חוגי בית. תפקידה של רינה היה לפתוח את המכתבים הרבים שהגיעו, לשלוח הודעות תורם למי שביקש, הדפסת כרטיסי התורם במכונת כתיבה ועבודה משרדית כללית. שנת המחויבות נגמרה ורינה, בניגוד לחבריה, נשארה. "משפחת בן דרור נתנה לנו המון גיבוי, פרגון, חום ואהבה. היה לי נורא כיף והחלטתי שאני נשארת לעזור להם".

רינה שרמר. נפגשו במשרדי אדי (צילום: עופר עמרם)

כיוון שנשארה, גדל תפקידה בהתאם. בתחילה הדריכה את התלמידים החדשים שפקדו את העמותה, אחר כך החתימה בדוכנים ואף הצטרפה אל בני משפחת בן דרור בנסיעותיהם לחוגי בית. "היינו נוסעים למושבים וקיבוצים, ואוספים את החברים בחדר האוכל או באולם גדול. משפחת בן דרור הייתה מסבירה להם את כל הנושא של אגודת אָדי וההשתלות ואנחנו היינו מחתימים אנשים על הודעות תורם". 

רינה לא היתה היחידה שנשארה בעמותה. שלושה תלמידים הגדולים ממנה בשנה עשו זאת לפניה. הארבעה ביצעו את אותן המטלות באגודה והפכו במהרה לחבורה מגובשת. ביחד עם בני משפחת בן דרור היוותה החבורה את הגרעין שהפעיל והניע את אָדי. בקבוצת התלמידים הקטנה היה גם ניר, לימים בעלה. "לאט לאט זה התפתח. היינו נוסעים המון ביחד לטיולים ולחוגי בית ואז זה הפך למובן מאליו", נזכרת רינה.

היה לה ברור שתתרום (צילום: עופר עמרם)

בני הזוג התחתנו וקבעו את ביתם בפתח-תקווה, עיר הולדתם. רינה עבדה כמנהלת חשבונות, ניר השתחרר בגיל 30 מצבא הקבע ופנה לעסוק באהבתו הגדולה והיה למעצב פנים. לזוג ארבעה ילדים, מאי (12.5), גל (9.5), פז (6) וטל בן השנתיים.

לזוג הצעיר היו המון תכניות לעתיד, אך הכל השתנה באותו לילה בינואר 2006.

"אבא חולה ולא יוכל לקום יותר"

ניר אושפז בבית החולים בילינסון שם אובחן כי הוא סובל ממפרצת. הוחלט להעבירו לניתוח בבית החולים תל השומר. בסיום הניתוח בישרו הרופאים לרינה כי ניקזו את הדם ממוחו של ניר אך הנזק שנגרם חמור ביותר. בבית ניסה אחיו להרגיע את בנותיו בעזרת העצות שקיבל מהעובדת הסוציאלית בבית החולים. "אמרנו לבנות שאבא מאוד חולה ומנסים להעיר אותו ולא כל כך מצליחים, הסברנו בדרך שילדים מבינים", אומרת רינה בכאב.

שלושה ימים נאבק ניר על חייו. לבסוף נפטר.

"אמרנו לילדות שאבא חולה, אבא נרדם, אבא לא יכול לקום יותר. בהתחלה היה מאוד קשה, הם שאלו אם המשיח יבוא והוא יחזור", מספרת רינה. "הוא היה אדם מדהים, שלא מוצאים בכל יום ובכל מקום. בראש ובראשונה היה אכפת לו מילדיו ומאשתו. הוא היה הבשלן בבית ותמיד עזר עם הבנות. אני הייתי יוצאת מוקדם לעבודות והוא היה מטפל בילדות. הוא הלך איתן לחגיגות, לסרטים ולמסיבות. תמיד הוא ידע לתת מילה טובה ומחמאה. היתה בינינו באמת זוגיות מדהימה. הוא מאוד חסר".

"היה ברור שאתרום אבריו של ניר"

כשמתאמת ההשתלות בבית החולים שאלה אם תהיה מוכנה לתרום את אבריו, היה לה ברור שתעשה זאת. "אף פעם לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם זה ופתאום ניצבתי מול הדילמה. אבל מיד ידעתי שזה מה שהוא רצה והאמין בו כל חייו. את ניר כבר אי אפשר היה להציל. באותו רגע אמרתי לעצמי 'נציל משפחות אחרות'.

הצלנו שמונה אנשים. אבל בעצם ההתנדבות שלו לאָדי לאורך השנים, הוא הציל אלפי אנשים, לא רק את השמונה האלה".

מגופו של ניר נתרמו הלב, הריאות, הקרניות ועצמות. בצעד אמיץ בחרה רינה להכיר את המושתלים. "רציתי לדעת במי פועם הלב, איפה הריאה נושמת", אומרת רינה ומספרת על קשר טלפוני ומפגשים שמתקיימים בין משפחתה ובין מושתל הלב, אחד ממושתלי הריאה ואחד ממושתלי הכליה.

בכל פעם שפגשה רינה במושתל לראשונה, צפו ועלו בה רגשות עזים. "עם מושתל הלב היה לנו קשה להיפגש. בפעם הראשונה הלכנו בלי הילדים. זה לא קל. הלב של הבן אדם הכי קרוב אליך הוא עכשיו הלב של מישהו אחר", מספרת רינה ומוסיפה כי היום הילדות יודעות כי בגופם של המכרים החדשים נמצאים אבריו של אבא.

"היו לי שתי אפשרויות: או ללכת ולקבור את הראש באדמה, או להגיד, 'יש לי פה ארבעה ילדים, אני צריכה לקום, לגדל אותם ולהמשיך הלאה'. ככה גם ניר היה רוצה".