איזה סיפור תספר התקשורת באנאפוליס?
אסור לכלי התקשורת בוועידת אנאפוליס להתפתות לספינים ולאמץ בקלות נרטיבים "רשמיים" שמקורם בגורמים "מעוניינים". עליה לנקוט גישה מאוזנת, אזרחית ובריאה יותר
שבע השנים האחרונות, מאז קריסתו של תהליך אוסלו בקול נפץ גדול, יכולות להיות מעבדה מרתקת לבחינת השפעות הגומלין בין המציאות לבין מה שמספרים עליה, שהרי סיפור ההידרדרות של הסכסוך בשנים אלו התעצב בשיח התקשורתי כסיפור פשוט, שמרכיביו קלים לעיכול והאשם העיקרי בה, איך לא, הוא הצד השני. ההצלחה או הכישלון של ועידת אנאפוליס ותהליך ההידברות בהמשך תלויים אם כן לא רק בנחישותה של המנהיגות אלא גם באופי השיח הציבורי והתקשורתי שילווה אותם. במילים אחרות – הרבה תלוי בדרך שבה יבחרו כלי התקשורת בשני הצדדים לספר את סיפורו של הניסיון הנוסף, המי-יודע-כמה, לפתור את הסכסוך.
כבר היינו בסרט הזה יותר מפעם אחת. בפעם האחרונה, בינואר 2001 בטאבה, בזמן ממשלת ברק, נעשה ניסיון להגיע להסכם בין ישראל והפלסטינים. בניגוד למה שהתקבע בשיח הציבורי בישראל, השיחות לא נגמרו בפיצוץ ולא הופסקו בגלל אי-הסכמה בין הצדדים, אלא בגלל הבחירות הקרבות. עדויות המעורבים בשיחות הצביעו דווקא על התקדמות דרמטית שחלה ברוב הנושאים שבמחלוקת, אך לנוכח הנסיבות הוחלט להפסיק את המו"מ ולהמשיכו לאחר הבחירות. ההמשך ידוע. ברק שהובס בבחירות ולא הצליח להגיע להסדר בחר להצדיק את כשלונו בהטלת כל האחריות על הפלסטינים.
עם ברק הפוליטיקאי התחשבנו הבוחרים, אך מטרידה יותר הקלות שבה אימצה התקשורת הישראלית ואחריה רוב הציבור את התיזה הפחדנית שיצר, ששחררה אותו ואת ישראל מכל אחריות להסלמת האלימות בשבע השנים האחרונות, שתוצאותיה עד כה התבטאו ביותר מ- 5,000 ישראלים ופלסטינים הרוגים. הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו הגדירו כלי התקשורת המרכזיים בישראל את ערפאת בשלהי שלטונו כ"אין פרטנר" האולטימטיבי בגלל טבעו הרצחני ושטניותו המיתולוגית ("האיש עם השערות על הפנים והאקדח בחגורה"). זה המשיך בדרך שבה הוצג הראיס החדש, אבו-מאזן כ"אין פרטנר" - הפעם בגלל חולשתו (מבלי להתמודד עם חלקה של ישראל בהחלשתו). וכך זה קרה בכל הסוגיות המרכזיות האחרות ביחסים בין שני העמים, שסוקרו באופן שטחי, נטול הקשרים ובצורה שמטילה כמעט תמיד את האחריות להסלמה ולאי כיבוד הסכמים על הצד השני. האלימות, הספינים של הפוליטיקאים והגנרלים ואופי הסיקור שכנעו את הציבור בישראל שאין עם מי לדבר. מכאן קצרה הייתה הדרך לאימוץ פילוסופיית הפעולה החד-צדדית, שרבים מתומכיה השתכנעו בטמטומה רק אחרי נצחון החמאס.
האם אפשר לדרוש מכלי התקשורת בוועידת אנאפוליס לנקוט גישה אחרת - מאוזנת, אזרחית ובריאה יותר? בוודאי שכן. אזרחי מדינת ישראל, ששילמו מחיר כבד בגין קוצר ידה של מנהיגות שנתמכה בידי רוב התקשורת, זכאים, יכולים וצריכים עתה לדרוש ממנה כדלקמן:
לסקר את ההתרחשויות באופן יסודי, מקצועי והגון, ולספק ייצוג ראוי לדעות, לאמונות, לאינטרסים ולחששות של כל הצדדים המשתתפים; עליה לספק ניתוח מעמיק של הנושאים העולים לדיון, תוך הכרה במורכבותם וברגישותם, להתעלות מעל לדעות הקדומות והתפיסות הרווחות לגבי הצד האחר, ולנסות לספק סיקור מאוזן ומלא; עליה לבקר, כאשר עולה הצורך, ללא חשש את העמדות ואת דרך ההתנהלות של המנהיגים וחברי צוותי המשא ומתן; לא להתפתות לספינים ולא לאמץ בקלות נרטיבים "רשמיים" שמקורם בגורמים "מעוניינים"; על התקשורת גם להימנע משימוש בשיח מתלהם העושה דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה לצד האחר, העלול ללבות את האלימות.
תביעות דומות צריכים הפלסטינים להציג בפני כלי התקשורת שלהם.
מקיאוולי קבע שבהיסטוריה פועלים שלושה כוחות: הנסיבות, המזל והמנהיג. בינואר 2001 אף אחד מאלה לא פעל לטובת הסיכוי להסדר. האם שלושה מוטיבים אלה ישלבו ידיים בנובמבר 2007? בסופו של דבר, הרבה תלוי בסיפור שנספר לעצמנו ושבו נאמין.
יזהר באר, מנכ"ל "קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
