מה יותר קשה: מדעי החברה או מדעים מדויקים?

במהלך 30 השנים האחרונות שמתי לב למגמות מדאיגות גם במדע וגם בחברה: ראשית, דירוג תחומי המדע החל ממדעים "קשים" (המדעים הפיזיקליים), דרך מדעים "בינוניים" (המדעים הביולוגיים) ועד למדעים "רכים" (מדעי החברה).

שנית, חלוקת הכתיבה המדעית לשני סוגים: טכנית ופופולרית. וכטבעם של דירוגים וחלוקות כאלה, הם כוללים גם את קביעת ערכם של הדברים. המדעים הקשים והכתיבה הטכנית זוכים אפוא לכבוד הרב ביותר, ואילו המדעים הרכים והכתיבה הפופולרית להערכה הנמוכה ביותר. שתי הדעות המשוחדות האלה רחוקות כל כך מן האמת, עד שאי אפשר לומר עליהן אפילו שהן שגויות.

תמיד חשבתי שאם חייבים לדרג, הדירוג הנכון הוא בדיוק להפך. המדעים הפיזיקליים אמנם קשים, במובן שקשה לפתור משוואות דיפרנציאליות, לדוגמה. אך קל לצמצם ולבחון את המשתנים הנסיבתיים של תחומי הידע האלה, בניגוד, למשל, לחישוב פעולותיהם של יצורים החיים בתוך מערכת אקולוגית או לחזות את השלכותיו של שינוי אקלימי כלל-עולמי. ואפילו הקושי לבנות מודלים מקיפים במדעים הביולוגיים מחוויר לעומת בניית מודל לפעולותיהם של אנשים חושבים וחברות.

על פי קני המידה האלה, מדעי החברה הם התחומים הקשים באמת מפני שתחום הידע שלהם מורכב ורב-פנים עשרות מונים יותר מתחומים אחרים.

בין הכתיבה הטכנית והפופולרית קיים תחום שאותו אני מכנה בשם "מדע משלב": תהליך המערבב נתונים, תיאוריה וסיפור. ללא שלוש הרגלים המטפוריות האלה יקרוס הכסא שעליו יושבת העשייה המדעית.

נבחן תחילה את נושא הנתונים מול התיאוריה. התחלתי לכתוב את הטור הזה באפריל 2001 בנושא שאני מכנה "האמרה של דרווין". היא לקוחה מתגובתו של "החכם מבית דאון" למבקרים שהטיחו בו שספרו "מוצא המינים" תיאורטי מדי וטענו שדרווין היה צריך "להניח לפנינו את העובדות ולא יותר".

דרווין ענה בהסבירו את הקשר בין נתונים לתיאוריה: "לפני כ-30 שנה דיברו הרבה על כך שגאולוגים חייבים להסתפק בעריכת תצפיות בלבד ולא להציע תיאוריות, ואני זוכר היטב מישהו שאמר, שאם הדבר כך, אדם שהולך למחצבת חצץ חייב להסתפק בספירת האבנים ובתיאור צבעיהן. כמה מוזר שיש מי שאינו מבין שכל תצפית חייבת לתמוך או לסתור דעה כלשהי כדי שיהיה לה שימוש כלשהו!"

האמרה של דרווין טוענת אפוא שלתצפיות יש ערך רק אם בוחנים אותן מול דעה כלשהי - הנחה, מודל, השערה, תיאוריה או פרדיגמה. העובדות שאנו מודדים או קולטים בחושינו לעולם אינן מדברות בעד עצמן, וחייבים לפרש אותן באמצעות עדשותיהם הצבעוניות של רעיונות. תפיסת המציאות זקוקה לרעיונות, ולהפך. מרגע שמצאנו נקודה אריכמדית אמיתית - מבט ממעוף עינו של אלוהים על עצמנו ועל עולמנו - שוב איננו יכולים עוד להפריד בין תיאוריות ורעיונות ובין נתונים ותפיסות.

אך אין די בנתונים ובתיאוריות. בהיותם פרימטים, מחפשים בני האדם תבניות ומפתחים רעיונות כדי להבין את העולם הסובב אותם, ואז מתארים אותו. אנחנו מספרי סיפורים. אם אינכם יכולים לספר סיפור טוב על הנתונים ועל התיאוריה שלכם - כלומר, אינכם יכולים להסביר את התצפיות, לקבוע באיזו עמדה הן תומכות ואת איזו עמדה הן סותרות, ואיזה שירות מספק המאמץ שאתם עושים - אז השירות הזה אינו מלא.

ההשקפה שמדע הוא רק מחקר ראשוני שתוצאותיו מפורסמות רק בעיתונים מדעיים לאחר בקרת עמיתים, ושכל השאר הוא "סתם פופולריזציה," היא השקפה צרה ונאיבית באופן יוצא מן הכלל.

לו הייתה התפישה המוגבלת הזאת של המדע נכונה, היא הייתה בולמת כמה מן העבודות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המדע, החל מ"מוצא המינים" של דרווין, ועד "רובים, חיידקים ופלדה" של הביולוג האבולוציוני ג'ארד דיאמונד, תיאוריה סביבתית הדנה בהבדלי הקצב בהתפתחות תרבויות ברחבי העולם ב-13,000 השנים האחרונות.

סיפורים כתובים היטב של חוקרים כמו ריצ'רד דוקינס, סטיבן פינקר, סטפן ג'יי גולד המנוח ורבים אחרים הם עבודות מדעיות מן המעלה הראשונה המשלבות וממזגות מקורות מידע ראשוניים לכדי שלמות מאוחדת במטרה לבחון תיאוריה כללית או לענות על שאלה גדולה. ומדע משלב הוא מדע קשה. 

מייקל שרמר הוא המו"ל של כתב העת Skeptic. ספרו האחרון הוא "מדוע דרווין חשוב?".