שתף קטע נבחר

ימי הרדיו

מה יש במדיום הזה שכנגד כל הסיכויים אף תחנת טלוויזיה, אינטרנט או נגן MP לא הצליחו לקבור. גיא חג'ג' בשיר הלל לגלי האתר

ברשימת התודות הארוכה באלבום החדש של קוואמי, "מלחמות פופ", הוא מודה לשרשרת אישי רדיו, מדורי בן זאב ועד לאון פלדמן, ופוסק בחד משמעיות: "אין על רדיו, לא יעזור".

 

קוואמי אמנם משוחד, אחרי הכל רדיו היה חלום חייו מאז היה ילד, וכשדרן ותיק המדיום הזה זורם בעורקיו בטבעיות. אבל הוא צודק. גם הנתונים הקרים והאובייקטיביים מוכיחים שאף מדיום אחר בארץ לא יצליח להפוך שיר אלמוני להמנון לאומי. לא הטלוויזיה, לא האינטרנט וגם לא הופעות. אבל למה? למה דווקא רדיו?


קוואמי. הרדיו בנשמה שלו (צילום: עדי שיוביץ)

 

יש שלושה דברים שמוספדים בעודם בחיים כבר יותר מעשור: ספרים, דיסקים ורדיו. את הספרים, כך אומרים כולם, יחליף המחשב. ואכן היום אפשר להוריד גרסאות דיגיטליות לאלפי ספרים ברשת, אבל מכירות הספרים בעולם רק נוסקות. אם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את חשבון הבנק של ג'יי-קיי רולינג. גם הדיסקים נהנים ממעמד מפוקפק במיוחד – המכירות שלהם צונחות, מהפכת הקבצים הדיגיטליים אמורה הייתה לקבור אותם סופית ולרקוד בבית הקברות, אבל הם עדיין המוצר המוזיקלי הכי נמכר בעולם.

 

ומה עם הרדיו? הרדיו היה אמור למות מזמן, עוד לפני ש-MTV ניסו להרוג את כוכב הרדיו. בשנות השמונים הקסטות הרגו אותו (הקלטה מהרדיו נחשבת עד היום לעבירה), בשנות התשעים התחנות הפיראטיות חנקו אותו, ובשנות האלפיים? אם נחזור רגע לאלבום החדש של קוואמי, בגירסה משלו לשיר "Losing My Edge" של LCD Soundsystem הוא מקונן "אני מאבד את 'הקצה' לילדים במייספייס, בפורומים, בסולסיק, בבלוגים". כשכל אחד יכול לפתוח פודקאסט ותחת כל לינק רענן יושבת תחנת רדיו מקוונת או בלוג mp3, האינטרנט רוצח את הרדיו.

 

אז איך זה, לעזאזל, שאין על הרדיו, ולא יעזור כלום? איך זה שאפילו שיר שמגיע מהטלוויזיה, כמו "דרכנו" מ"הבורגנים" או "California" מה-O.C, זקוק להשמעות ברדיו כדי להפוך ללהיט?

 

בחזרה לרחם

הרדיו פשוט נוח יותר. בשביל לשמוע את פנדורה (ז"ל) או כל רדיו אינטרנטי אחר צריך לכל הפחות מחשב נייד, ולכל היותר לשבת בבית מול המסך. האייפוד שימושי ומהפכני באמת, אבל כשנכנסים לאוטו, למונית, לקנות שווארמה, להסתפר – שומעים כמעט בכל מקום רדיו.

 

שנית, הרדיו אנושי יותר. לא סתם אמרתי שהרדיו זורם בעורקים של אנשים כמו קוואמי. בפי אנשי רדיו ותיקים רבים שגור המונח "חיידק הרדיו", זו מחלה כזו שאם אתה נדבק בה אתה לעולם לא מחלים לגמרי. וכשמקצצים משרות, כמו שקורה בתחנות רדיו בשנים האחרונות בקול ישראל, למשל, מי שנשארים הם המשוגעים לדבר, אלה שמוכנים לקבל שקל וחצי וכוס קפה, העיקר שיתנו להם עוד שעה בשבוע מול המיקרופון.

 

אלה אנשים שנותנים את חייהם לרדיו, שמאמינים ברדיו כמו שהם לא מאמינים בשום דבר אחר, וגם כשהם הולכים לעשות טלוויזיה או לכתוב בעיתון, בסופו של דבר הם חוזרים לאולפן הקטן והמחבק כמו לרחם של אמא.

 

בועז כהן, פונדקאי מרוצה במיוחד של חיידק הרדיו ופוריטן רדיו ותיק, שמשדר

ב-88FM וגם כותב כאן בוויינט, כתב בבלוג שלו על החווייה הפנימית שלו כשדרן: "אולפן רדיו מרכז את הזיכרונות, את הרגשות, התשוקות, הכמיהות, ההתרגשות, התסכול, האופוריה והצלילה, הצלילים והמלים, כל תכנית מרכזת את כל מה שאני באותו יום, כל מי שאני באותו זמן נתון.

 

"במקום לזעוק את זעקתי, את געגועיי ואהבותיי האבודות, אני מניח למחט לנחות על תקליט ויניל שחור וישן, מבליע עוד דיסק בלועו של הקומפקט, מכוון, לוחץ, נבלע בעצמי בתוך החיק המחבק של השיר".

 

וזו התשובה. הרי זה מה שאנחנו מחפשים כל הזמן, בכל פעם שאנחנו קונים אייפוד חדש יותר, בכל פעם שאנחנו מורידים או קונים אלבום טרי, בכל פעם שאנחנו שולחים לחברים שלנו לינק לשיר או מכינים מיקסטייפ או צורבים דיסק מחבר – אנחנו מחפשים את השיר שנוכל "להיבלע בעצמנו בתוך חיקו המחבק".

 

בסופו של דבר, כשנמאס לנו להאביס את עצמנו במוזיקה שאנחנו עצמנו בישלנו, אנחנו חוזרים לחפש על הסקאלה את התחנה עם המוזיקה הטובה, את השדרן שיידע להציע לנו שיר שבכלל לא ידענו שנאהב. כי אין על רדיו, לא יעזור.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מסרב למות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
לאתר ההטבות
מומלצים