יקר בעבוע

בדרך כלל לא תמצאו אצלנו נוזלים מהסוג המבעבע, אבל כשבית שמפניה צרפתי עולה לישראל - ועוד בלי להקפיץ את מחירי הנדל"ן בנתניה - אנחנו לא יכולים להישאר אדישים.

איילה (לא כמו האי הסקוטי, כמו Ayala) הוא אחד מבתי השמפניה הוותיקים בצרפת, ומושבו בעיר איי שבחבל שמפן. מי שהקים אותו היה אציל קולומביאני בשם אדמונדו דה איילה, שנישא לאחייניתו של הוויקונט ממאריי - סוג של תואר אצולה שמבטא גם בעלות על הקרקע, קצת כמו קמרלינג בגבעתיים. בשנות ה־30 מכרו צאצאיו של איילה את היקב למשפחת דוסלייה, ולפני שנתיים רכש אותו בית השמפניה המפואר של בולינג'ר. ואם כבר הוד והדר, אז כתב העת החשוב ביותר ליין בצרפת, "לה רוויודו ואן דה פראנס", בחר בו כאחד מחמשת בתי השמפניה החשובים בצרפת.

בישראל אפשר למצוא חמישה סוגים שונים של איילה, ואנחנו נתמקד בשניים מהם: הראשון הוא סוג של הברקה שיווקית ואיכותית בשם "זרו דוסאז'". בלי לייגע בפרטים נציין רק שכל בקבוק שמפניה זוכה לקראת סיום תהליך הייצור לתוספת (או דוסאז' בשפת המקור) של מתיקות, אלא שבאיילה בטחו בנתונים הטבעיים של הענבים שלהם והעזו בצעד נדיר לבקבק שמפניה עם אפס אחוזי דוסאז'. התוצאה מפתיעה ומענגת מאוד. הבקבוק השני הוא ה"בלאן דה בלאן", שעשוי מענבי שרדונה בלבד. זהו משקה סופר־אלגנטי ויוקרתי, שכמו כל מבעבע עולה מיד על ראש שמחתנו.

הבעיה הכואבת היא בסעיף המחיר. הזרו דוסאז' עולה 280 שקל, והבלאן דה בלאן - 379. אין מה לעשות: שמפניה איכותית כמו של איילה היא עדיין אהבה שנקנית בלא מעט כסף.