לנסות לשאת ולתת עם הכאב
החדשות הטובות הן, הכאב יעבור בסופו של דבר. החדשות הפחות טובות הן שזה עלול לקחת די הרבה זמן, ושאי אפשר להאיץ את התהליך הזה. בעקבות הרשימה של אלעד שיינפלד
אז יש לי חדשות טובות, חדשות קשות, וחדשות קצת יותר קשות בשבילך...
החדשות הטובות הן שהכאב יעבור בסופו של דבר.
החדשות הקשות הן שזה עלול לקחת די הרבה זמן.
החדשות היותר קשות הן שאי אפשר להאיץ את התהליך.
פעם שמעתי תיאוריה לגבי משך זמן ההחלמה מקשרים: "על כל שנה שהייתם ביחד, ייקח לך חודש להחלים". תיאורייה מפגרת לכל הדעות. אין כל נוסחה או משוואה שתבטיח לך תאריך יציאה.
כשכואב לנו, נעשה הכל כדי לברוח. נעדיף לקפוץ מאיזה הר, העיקר לא להרגיש את השריפה הזאת בפנים. אנחנו מרגישים כאילו קרעו לנו איבר פנימי, ואנחנו לא מפסיקים לדמם. לא רואים כלום מבחוץ, אבל בפנים התאים נהרסים. זה כאב שאנחנו לא בטוחים שנעמוד בו אם יימשך.
אז אנחנו רוצים להאיץ את התהליך. להיות כבר במקום אחר, עם מישהו אחר, עם לב אחר. לחזור לעצמנו, לחזור לחיים, לחזור לשגרה, לחזור להיות שמחים. נמאס לנו מהכובד הזה בנשמה, נמאס לנו ששום דבר אחר מלבד הפרידה לא מצליח לעניין אותנו, רק הכאב מעסיק אותנו 24 שעות ביממה. ואנחנו, אנחנו רק רוצים שיעזוב אותנו כבר במנוחה.
בהתחלה אנחנו פונים אליו בנימוס
אז אנחנו מתחילים לנהל איתו משא ומתן. בהתחלה אנחנו פונים אליו בנימוס, מבקשים ממנו יפה. כשזה לא הולך, מנסים יותר באגרסיביות. אחר כך אנחנו מציעים אותו למכירה, לכל המרבה במחיר, אבל מובן שניתן אותו גם בחינם. כל מי שמוכן לקחת את המפלצת הקניבלית הזו שאוכלת אותנו מבפנים, יבורך! כשגם זה לא הולך, אנחנו פשוט מתחננים. פתטי, אבל אין ברירה.
כי הכאב בשלו, הוא הולך איתנו לכל מקום, כמו ידיד נאמן. בא איתנו לעבודה, מציץ עלינו מעבר לכתף, מדבר ללא הרף. הוא חוזר איתנו הביתה, מלווה אותנו למכולת. הוא שם כשאנחנו מנסים לבלות, לצאת, לשכוח. הוא שם כמו צל.
בשלב הזה אנחנו קולטים שפשוט אי אפשר לנהל משא ומתן עם הכאב.
מה לעשות, לאהבות גדולות יש מחיר
רובנו חווינו את זה לפחות פעם אחת בחיים. מה לעשות, לאהבות גדולות יש מחיר. הכאב הוא כמו מנהרה ארוכה וחשוכה , שאתה לא יכול לדעת מתי היא תיגמר. אבל דבר אחד מובטח לך, אלעד היקר, וזה די מנחם - כשתצא מהמנהרה הזאת, אתה כבר תהייה במקום אחר.
פאולו קואלו כתב, "כבר עברתי את זה", הוא מתלונן בליבו. "באמת כבר עברת את זה", משיב הלב, " אבל מעולם לא עברת מעבר לזה".
כי זה מה שאירוני כל כך בכאב - אם לא תעבור בו, לעולם לא תיפטר ממנו. עד שלא נחווה אותו, הוא לעולם לא יעזוב אותנו בשקט . פשוט אין דרך אחרת.
אנחנו מחפשים את השחרור. שחרור מלב שבור, מזיכרון שלא מרפה. אבל לפעמים צריך פשוט לתת לפצע להיות פצע. מוגלתי, מפריע, הורס. חייבים לתת לו להיות. לא להסתיר אותו, לא למרוח אותו בצבעי הסוואה. וכמה זמן שיקח לו להגליד, זה בדיוק הזמן שנחוץ...
כי רק כשניתן לכאב להיות, הוא יוכל באמת לחלוף ויגיד לנו יפה שלום, ולא להתראות.
לפנייה לכתב/ת 
