אנטיוכוס, גרסת 2007
"גם אנטיוכוס ביקש לאבד את לומדי התורה ולהותיר אותם בשמורת טבע שלא תסכן את מגמת ההתייוונות; רק תשתית רוחנית תבטיח שישראל לא תהפוך לאפיזודה חולפת". זהר זיסאפל, יו"ר "רד-בינת", קבע בועידת העסקים: "הסדר תורתם אומנותם - סרטן שיש לכרות", ח"כ מאיר פרוש עם כתב התגובה
לאחר ועידת דרבן המפורסמת, אשר אמורה היתה לעסוק בגזענות לצורותיה השונות, ועסקה בהכפשתה של מדינת ישראל, כתב העיתונאי סבר פלוצקר: "הדרך (הרעיונית, לא המעשית) מדרבן לברגן-בלזן, הרבה יותר קצרה ממה שחושבים רבים. היא קצרה משום שבבסיס האידיאולוגיה הנאצית, כמו בבסיס ההחלטות המתגבשות בדרבן, בפורומים ממלכתיים ולא ממלכתיים, עומדת דמותו של היהודי כפי שצוירה ב'פרוטוקולים של זקני ציון': האויב מספר אחד של האנושות. מבחינה זו, אין הבדל תפישתי בין האידיאולוגיה הנאצית ובין האידיאולוגיה של דרבן. אצל שתיהן היהודים חותרים תחת הסדר הטוב של האנושות: הם הרוע בהתגלמותו, ולא יהיה מקומם בקרב האומות שואפות השלום".
דבריו של זהר זיסאפל, יו"ר חברת 'רד תקשורת', בוועידת ישראל לעסקים שהתקיימה השבוע בתל-אביב, אינם שונים במהותם ממסקנותיו של פלוצקר. הגדרת הסדר "תורתם אומנותם" לבני הישיבות כ"גידול סרטני" הדורש לדבריו "כריתה מהירה", היתה עוברת את כל מחסומי 'הביקורת' של עיתון ה'שטירמר'. שם היו היהודים כולם 'גידול סרטני' ואילו במדינת ישראל המודרנית אלו הם 'רק' בני הישיבות. חמורה שבעתיים היא תגובתם של עשרות אנשי עסקים ופקידים בכירים, שקידמו את דברי הנאצה של זיסאפל בתשואות רמות. איש מהם לא קם למחות על ההשוואה המקוממת. איש מבין היושבים לא ראה בהתבטאות האנטישמית הזו, סיבה להקים קול מחאה ולגנותה בכל תוקף.
הסופר אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, ומי שפועל רבות להנחלת מורשת השואה, ולקחיה כתב בעקבות ועידת דרבן הנ"ל: "שנאה היא כמו סרטן. היא עוברת מתא לתא, מאיבר לאיבר, מאדם לאדם, מקבוצה לקבוצה. ראינו אותה בפעולה בדרבן. הכנס בדרבן ייזכר כפורום שנשלט לא על יד אנטי-ישראלים אלא על ידי אנטישמים. זה שמיליטנטיים פלסטינים שונאים יהודים - זה כבר ידוע. מה שכואב הוא לא העובדה שפלסטינים השמיעו את השנאה שלהם, אלא העובדה שלנציגים מעטים כל כך היה אומץ להתכחש להם. זה כאילו שברגע מוזר ומפחיד של קתרזיס קולקטיבי, כולם הורידו את המסיכות שלהם וחשפו את פניהם האמיתיות. באמצעות כנס דרבן הידוע לשימצה, ההיסטוריה נותנת לנו, היהודים, אות, וכדאי מאוד שנלמד לפענח אותו".
אין כל ספק כי זהר זיסאפל לא היה מהין לעלות על דל שפתיו, השוואה מעין זו כלפי הציבור הערבי במדינת ישראל, הפועל ללא לאות לשינוי זהותה של מדינת ישראל כמדינה של יהודים. לו היה מישהו מעז להגדיר את הגידול הדמוגרפי הערבי המסכן את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי כ"גידול סרטני", איש לא היה נשאר אדיש לכך. התקשורת כולה היתה יוצאת מגידרה כדי לגנות התבטאות מעין זו. אנשי העסקים מוחאי הכף לזיסאפל, היו קמים ממושבם כדי למחות על הביטוי האומלל. אמנם במדינה דמוקרטית זכותו של כל אדם להביע דעה, וגם נושא דחיית גיוסם של בני הישיבות, מותר לו שיהיה נושא לוויכוח. אבל למילים יש כוח להרוג. והגדרתם של אלפי לומדי תורה כ'גידול סרטני' היא אנטישמיות במירעה.
בימים ההם, בזמן הזה
כמה מגוחכת האמירה הנלוזה הזו, מול פשיטת הרגל של מערכת החינוך הממלכתית. זו המגדלת מתוכה דור נבער, חסר ערכים, חסר תרבות, ומהווה מוקד לגידול משתמטים מכל אחריות לאומית וצבאית, בלי כיסוי אידיאולוגי, אלא רק מתוך נהנתנות ואגואיזם צרוף. 600 אלף בני נוער יושבים בבתיהם מזה כחודשיים, מושבתים מלימודים, מבלים את זמנם בבהייה מטומטמת מול מרקעים משחיתים או התמכרות אלכוהולית בבארים ספוגי עשן וסמים ואין מי שמתקומם נגד הקריסה הטוטאלית של מערכת החינוך הישראלית. עולם הישיבות העולה ופורח, אינו זקוק להסכמותיהם של זיסאפל ודומיו. הוא זה המבטיח את קיומו הנצחי של העם היהודי, שאם היה חלילה הולך בדרכם של זיסאפל ומוחאי הכף להבליו, היה נכחד מכבר מעל במת ההיסטוריה. הוא זה הנותן את ההצדקה האחת והיחידה לקיומה של היישות היהודית בפיסת ארץ 'פלסטינית' זו, ממנה נתלש העם היהודי לפני כאלפיים שנה.
אנטיוכוס המפורסם, שאת מפלתו אנו חוגגים בימים אלו, לא היה מנסח את זה טוב יותר! גם הוא, כקודמיו בהיסטוריה היהודית - החל מפרעה שנאבק נגד ה"פן ירבה" הידוע - ביקש "להשכיחם תורתך", לאבד את לומדי התורה, ולכל היותר להותיר אותם כ'שמורת טבע' שולית, שלא תסכן את מגמת ההתייוונות הלאומית.
במדינת היהודים אשר קמה כדי לגונן על העם היהודי מפני האנטישמים לסוגיהם, אין מעצור מפני דיבורים באותה רוח כלפי גיבורי הרוח האמיתיים, בני הישיבות הקדושות, המוותרים על מנעמי העולם והבליו, כדי לקיים את התשתית הרוחנית שרק היא יכולה להבטיח כי מדינת ישראל לא תהפוך לעוד איזה אפיזודה חולפת בתולדות העם היהודי.
הכותב הוא הרב מאיר פרוש המשמש כח"כ מטעם "יהדות התורה".
