1991-2007: איכות והסביבה

עד שנות ה-90, אף אחד לא ממש דפק חשבון לזוהמה שהמכוניות שלנו משגרות לעולם. המוטו היה "אם זה נוסע מהר וצורך המון דלק - זה בטח יכול להיות עוד יותר מהיר אם זה יצרוך קצת יותר דלק". רק שבאיזשהו שלב הפכו החור באוזון, ההתחממות הגלובלית וכל הניג'וסים האלה לחלק מהדיבור, והיה צריך לעצור שנייה בצד ולחשוב. אז חשבו. ואפילו הציעו איזה פתרון, אבל אם תסתכלו מסביב, תבחינו בוודאי שהעולם טרם עבר לנהוג במכוניות שנוסעות על קליפות בננה ומים ממוחזרים - כי להתמודד עם איכות הסביבה זה חשוב, אבל לא חשוב כמו למכור מכוניות. והאמת? מה שחשוב במכוניות זה שהן יעיפו לנו את הראש מהכתפיים, לא שהן יעשו נעים בגב לדובים בקוטב.

סלאם, יא סדאם

יותר מ-120 שנה חלפו מאז שגוטליב דיימלר כיכב עם התלת-אופן שלו, ומתברר שלא הרבה השתנה בתעשיית הרכב. אוקיי, נוספו חלונות חשמליים וכריות אוויר ומערכת סטריאו עם שני סאב-וופרים וטוויטר, אבל הרעיון הבסיסי לא ממש השתנה. אז המאה ה-21 אולי יודעת לדקלם בעל פה כמה חשוב למחזר, אבל רוב המכוניות שהיא מציעה לנו עדיין מצוידות במנוע בעירה פנימית שפועל על בנזין או סולר.

"תראו כמה אני אוהבת את העצים" (צילום: רויטרס)

מה שמוזר בסיפור הזה הוא שלמעשה, חזון המכונית-הידידותית-לסביבה התגשם כבר לפני 100 שנה: בתחילת המאה ה-20 צוידו רק 22 אחוז מהמכוניות בארה"ב במנועי בנזין. כל השאר באו עם מנועי קיטור (40 אחוז) ומנועים חשמליים (38 אחוז). רק שמאז מצאו הערבים קצת נפט, והאמריקנים והאירופים מצאו דרכים זולות לקנות נפט מהערבים, ומכוניות חשמליות הפכו לנדירות כמו דובי פנדה. וכאילו כדי להוכיח שדברים באמת לא משתנים, הבעיות שגרמו להן להיעלם הן בדיוק הבעיות שמונעות מהן להפוך ללהיט בימינו: טווח נסיעה מוגבל ומחיר גבוה. אתם מבינים את זה? תעשיית הרכב האמריקנית מוציאה כמעט 16 מיליארד דולר בשנה על מחקר ופיתוח, וכל מה שיוצא מזה הוא ארסנל של רכבי שטח עם מנועי V8 בנפח של 20 ליטר וגודל של אוטובוסים קטנים.

האמת היא שכמו בכל דבר שקשור לאמריקנים, גם בסיפור הזה יש טובים ורעים. ההתחלה שלו היא בפלישה של נשיא עיראק סדאם "באד בוי" חוסיין לכוויית השכנה באוגוסט 1990; אם כוויית הייתה מדינה בינונית באפריקה, שיש בה הרבה כושים ומעט אוצרות טבע, סביר להניח שהאירוע הזה היה עובר בשקט. אבל בכוויית יש מעט כושים והרבה נפט, ולכן שלח נשיא ארה"ב ג'ורג' "לא דאבליו" בוש את הגנרל נורמן שוורצקופף לטפל בחוסיין בינואר 1991. לשוורצקופף היה נשק סודי: רכב שטח צבאי בשם "האמווי". כשהעיראקים ראו את ההאמווי, הם ברחו. וכשהאמריקנים ראו אותו בסי.אן.אן, הם התאהבו.

ההאמווי - או כמו שאתם מכירים אותו, ההאמר - בהחלט לא היה רכב השטח הראשון בהיסטוריה, אבל יש לו מקום של כבוד ביצירת אופנת רכבי השטח שפשתה בשנות ה-90 בתעשיית הרכב כמו שריפה בשדה נפט כווייתי. כן, הרבה לפני שיצרניות הרכב גילו שהן אוהבות לחבק עצים, הן הבינו שאפשר לעשות הרבה כסף כשמייצרים כלי רכב גדולים ומזהמים ומתוחכמים. זה מתאים פיקס ללקוחות אמריקנים טיפוסיים, נגיד בילי-בוב ומרי-בת' שגרים בחווה בטקסס, שוקלים 322 ק"ג כל אחד, וחושבים שכל הסיפור הזה של הנחיתה על הירח הוא המצאה של ה-CIA. אתם מכירים את זה.

סיכום ביניים: בגלל סדאם אחד והאמווי אחד, שנות ה-90 והאלפיים היו לתור הזהב של רכבי השטח. נכון, טויוטה מוכרת יותר קורולות מלנד-קרוזרים, אבל תנחשו מה רווחי יותר? רמז: לא הקורולה. ותנחשו מה מזהם יותר? רמז: גם לא הקורולה. וזה לא נוגע רק לטויוטה. כל יצרנית רכב שמכבדת את עצמה מציעה היום לפחות רכב שטח אחד. אפילו פורשה בגדה במסורת שלה, והתחילה לייצר את השיקוץ המכוער שנקרא קאיין. וזה מוכיח שכשהכסף מדבר, האוזון יכול לקפוץ.

מאחורי הכלאיים

אז תעשיית רכבי השטח התפתחה יופי, אבל בו בזמן קרה עוד משהו: באוגוסט 1991 נולדה רשמית רשת האינטרנט העולמית, ועשתה מהפכה תרבותית. העיתונים, רשתות הטלוויזיה והממשלות איבדו את המונופול שהיה להם על ידע ומידע. וככה יכלו פתאום בילי-בוב ומרי-בת' לקרוא על תופעות כמו "חור באוזון" ו"התחממות כדור הארץ". ואחרי שהם הבינו שגם טקסס נמצאת על כדור הארץ, הם ניסו לגלות מה גורם לתופעות המדאיגות האלה. הממצאים שהם העלו היו מחרידים: המכונית היא אחת הסיבות העיקריות להיכחדותן של המון חיות ולהתחממות הגלובלית. הולי מאדר אוף גוד, מרי-בת', השברולט סאברבן V8 בנפח 14.8 ליטר שלנו גורם לכל זה?!

אז נכון, זה מפתיע בערך כמו לגלות שסיגריות גורמות לסרטן ריאות ושאלכוהול דופק את הכבד. ונכון, כבר בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת נערכו מחקרים שהראו קשר ישיר בין מכוניות לזיהום אוויר. רק שבתעשיית הרכב נקטו פילוסופיה שלפיה "לא שואל, לא מגלה": אם הלקוחות לא בודקים, אז למה שנספר להם שהם קונים פצצות זמן. וחוץ מזה, לך תשכנע את בילי-בוב ומרי-בת' לעבור לתחבורה ציבורית. מצד שני, קרחונים נמסים ודובים מתים מייצרים יחסי ציבור שליליים, אז צריך לעשות משהו. וכדאי שלא יהיה מעורב בזה עוד רכב שטח.

אחד הניסיונות הבולטים לעשות את המשהו הזה הגיע ב-1997, כשטויוטה התחילה לשווק ביפן מכונית בשם פריוס. היא נראתה מרגשת כמו קופסת סרדינים, אבל מתחת למכסה המנוע ציפתה ללקוחות הפתעה: ליד מנוע הבנזין הרגיל שכן גם מנוע חשמלי. המהנדסים היפנים החרוצים קראו לזה "הנעה היברידית", או "הנעת כלאיים" בעברית אבשלום-קורית (אם בא לכם לדעת איך זה עובד, ר' מסגרת). עד שנת 2002 לא שמע על הפריוס אף אחד מחוץ ליפן, למעט כמה נערים מחוסרי חיי חברה שקוראים ירחוני רכב. אז קפצו פתאום ליאונרדו דיקפריו, טום הנקס וקמרון דיאז, קנו פריוס - ופתאום כל העולם התחיל לדבר על מכוניות היברידיות. ככה זה: את מה שיכולים לעשות שניים ורבע סלבריטאים בפחות משנה, דובים מתים ויערות שרופים לא יעשו ברבע מאה.

רגע השיא של המהלך היה בטקס פרסי האוסקר ב-2003: טויוטה סיפקה כמה פריוסים שהסיעו כוכבים וכוכבות לשטיח האדום ("היי בילי-בוב, תראה את השמלה של אלטון ג'ון. ומה זה המכונית הזאת? גם אני רוצה"). אבל לא כולם מיהרו לקפוץ על עגלת הכלאיים הזאת. היצרניות הגרמניות למשל, אלה שתעשיית הרכב מאוד מחשיבה, חשבו שזאת בדיחה. אבל ההצלחה של הפריוס כבר לא מוגבלת היום לסלבריטאים בקליפורניה. היא גרמה לכולם להבין שהלקוחות רוצים שינוי, גם אם הפתרון שהם מקבלים הוא חלקי או זמני. לכן שוקדות היום כל יצרניות הרכב - אפילו כאלה שהצהירו רק לפני שנתיים-שלוש שזאת שטות יפנית שלעולם לא תצליח - על פיתוח דגמים בעלי הנעת כלאיים.

שיהיה ברור, כדור הארץ המעצבן הזה הוא לא הבעיה היחידה של יצרניות הרכב בשנים האחרונות. ב-1997 הוקם באירופה גוף שנקרא "Euro NCAP" - ארגון עצמאי ובלתי תלוי שבוחן ומעריך בטיחות של כלי רכב חדשים. יצרניות הרכב מספקות לארגון מכוניות חדשות, והוא בתמורה מרסק אותן על כל מיני עמודים וקירות. את התוצאות אפשר למצוא באתר האינטרנט של ה-NCAP ובדיווחים בכלי התקשורת. ליצרניות הרכב לקח כמה שנים להבין איזה קוץ נתקע להן כאן בתחת: עכשיו כל לקוח חושב שמגיעות לו תשע כריות אוויר, אזורים סופגי אנרגיה ומוט הגה קורס. אפילו הולכי רגל חושבים שמגיע להם להינצל מתאונת דרכים בעזרת מכסה תא מנוע שמתכופף אוטומטית כשהם מתקרבים אליו יותר מדי. לעזאזל, לאן העולם הזה הולך?

ובכן, אחורה למשל. כן, אי אפשר לדבר על שנות ה-90 בלי להזכיר את אופנת הרטרו שנדבקה גם לתעשיית הרכב. שימו לב, זה קצת מסובך: לוקחים עיצוב של מכונית קלאסית-ישנה, מלבישים אותו במכלולים מודרניים, מותחים קצת - והנה יש לנו מכונית חדשה ומה-זה מגניבה. ההתפרצות הקשה ביותר של הנוסטלגיה המוטורית אירעה ב-1998, כשפולקסווגן הציגה את החיפושית החדשה, וכל העולם שר ביטלס ושזר פרחים בשיער למשך איזה חמש דקות. רק שההתפכחות הייתה מהירה, ואחרי ההצלחה הקצרה הידרדרה החיפושית החדשה והפכה לקוריוז עצוב, בערך כמו כל אופנת הרטרו. כך התפנה ליצרניות כל הזמן הדרוש כדי לחזור ולהציל את העולם. איזה מזל שלא לכולן ממש בא על הקטע הזה.

התגעגעתי אז בוגאטי

אם כבר הזכרנו את פולקסווגן, הנה עוד משהו שהגרמנים עשו: ב-1998 רכש פרדיננד פייך, לשעבר מנכ"ל היצרנית וכיום יו"ר מועצת המנהלים שלה, את הזכויות לייצר מכוניות תחת המותג המיתולוגי בוגאטי. ב-1999 הוצגה מכונית תצוגה בשם בוגאטי EB18.4 ויירון, שתכליתה הייתה אחת - להראות לכל העולם שלפרדיננד יש כזה גדול.

מעטים האמינו שייצא משהו משיגעון הגדלות של פייך, אבל ב-2005 הוכח שהאיש מקיים הבטחות: בוגאטי ויירון, שהפכה בתוך שש שנים ממיצג לאוטו של ממש, הייתה למכונית הסדרתית המהירה והחזקה בעולם. מנוע 16 צילינדרים בנפח שמונה ליטרים, הספק של 1001 כ"ס, מהירות מרבית של 407 קמ"ש ותאוצה מעמידה ל-100 קמ"ש ב-2.5 שניות. המחיר של התענוג הוא בערך מיליון יורו, וצריכת הדלק עם גז עד הרצפה היא 1.25 ליטר לכל קילומטר; זה אומר שבתוך 12.5 דקות היא תגמור את כל ה-100 ליטר בנזין שבמכל.

מה מוכיח הסיפור של בוגאטי? קודם כל, שאסור לתת יותר מדי כוח לגרמנים נמוכים עם שיגעון גדלות. ושנית, את מה שכבר אמרנו: תעשיית הרכב לא השתנתה ב-120 ומשהו שנים. בסופו של דבר, כשנותנים למהנדסים כסף וחופש מוחלט, הם מייצרים מכונית שתעיף ללקוחות את הראש מהכתפיים. דאגה לאיכות הסביבה? רק אם מחלקת השיווק חושבת שזה יעזור למכור כמה מכוניות. בטיחות? כמה כריות אוויר בטוח יסתמו לכולם את הפה. וזה לא ישתנה בקרוב.

בשנים הקרובות נראה מכוניות בטוחות יותר ומזהמות פחות, אבל תשכחו ממכוניות סולריות עם אגזוזים שמטפטפים מים מינרליים. עד שלא ייגמר הנפט, יצרניות הרכב יעשו כל מה שהן יכולות כדי להמשיך לייצר מכוניות עם ארבעה גלגלים ומנועי בעירה פנימית. ואתם יודעים מה, יש בזה נחמה. אחרי הכל, מה אתם מעדיפים בחנייה - טויוטה פריוס או בוגאטי ויירון?