נכנסת ללוע הארי? אל תבכי שאת קורבן
כשאני מזמינה לביתי גבר זר, או נכנסת לביתו, אני מביאה בחשבון שהמפגש יכול להסתיים במין. אני כמובן יודעת שעקרונית אני יכולה לסיים את המפגש בכל שלב וללכת הביתה מבלי פגע, כשמה שמנחה אותי הוא עוצמת ה"לא" שאשמיע. אבל בנות, לא מספיק להיות צודקות - תהיי חכמות
בשבוע שעבר התפרסמו ידיעות לפיהן צעירה שיצרה קשר באינטרנט עם אישיות תקשורתית ידועה הגיעה לביתו לאחר שהבטיח לסייע לה במציאת עבודה בתחום ונפלה קורבן לאונס, לדבריה. לתלונה האמורה נוספו עוד תלונה וכן שמועה אודות תלונה דומה.
בחור חכם אמר לי השבוע כי לא את הנשים צריך לחנך, אלא את הגברים. "לא ייתכן", אמר אותו בחור, "ששיעור מקרי ההטרדה והאונס אינו פוחת. גברים צריכים להתחיל לפחד". אותו בחור לא התכוון שגברים צריכים להתחיל לפחד מנשים, כי אם מהמעשה המכוער עצמו. מבחינתו, הסביר, עבירת מין שקולה לרמזור אדום: "גם בשעה חמש לפנות בוקר אני עוצר וממתין שהאור יתחלף", אמר. בתגובה ענה לו בחור חכם לא פחות, שבנוסף על כך שיש לחנך את הגברים, גם הנשים צריכות לזכור שלא מספיק להיות צודקות, צריך להיות גם חכמות. והלוא זה מה שאנחנו. אנחנו נשים שחיות במאה ה-21 בחברה מערבית. אנחנו חופשיות להפגין ולמחות נגד כל אקט מבזה שייעשה כנגדנו. יחד עם זאת, במקביל למחאה, יש להכיר בסכנות ולפעול בהתאם.
מבלי להביע דעה באשר לנכונות התלונות, שהרי לא אני ולא אתם שוטרים או חוקרים, ובוודאי בלי להפנות אצבע מאשימה כלפי אחד הצדדים, הוטרדתי מהקלות בה נשים מוצאות את עצמן בעמדת הקורבן.
כשהייתי צעירה יותר נהגתי לשאת נאומים, לפיהם אשה צריכה להיות מסוגלת לצעוד בחזייה ובתחתונים ברחוב מבלי שתהיה מוטרדת אפילו פעם אחת. באותה מידה האמנתי, ובמידה מסוימת אני עדיין מאמינה, שבכל שלב לפני הסקס, ואפילו במהלכו, יכולה האשה להתחרט ולהחליט שהיא כבר לא מעוניינת. אבל דעתי השתנתה במידת מה.
אנחנו נוהגים להתלונן שבתי המשפט מקילים עם אנסים, ובכל הנוגע לענישה אנחנו כנראה צודקים. יחד עם זאת, עיון בפסיקה מלמד על התקדמות מחשבתית בכל הנוגע לאמירת "לא". שופטי בתי המשפט העליון הכירו בכך שגם אשה שקפאה על שמריה במהלך תקיפה מינית, או בכתה במהלכו אבל לא אמרה במפורש את המילה "לא", בעצם הביעה התנגדות לאקט המיני. אבל יש להבחין בין המקרים ההם לבין המקרה בו עוסק טור זה. במקרים ההם הקורבנות היו נשים שאקט הבחירה ניטל מהן לחלוטין – קטינות, תיירות שפחדו מאלימות במקרה שיתנגדו בקול רם. במקרה שעל הפרק מדובר באשה או נשים שהכניסו עצמן מרצון לחלק הראשון בסיטואציה, שכן התקשורת דיווחה על נשים שהגיעו לביתו של האדם אותו הן מאשימות. ולא זו בלבד, אותה אשה או נשים הגיעו לביתו של אותו אדם בשעה שאינה מקובלת לראיון עבודה.
כרווקה, כשאני מזמינה לביתי גבר, או נכנסת לביתו של גבר אחר, אני לוקחת בחשבון את האפשרות שהמפגש יסתיים באירוע בעל אופי מיני, אלא אם כן כמובן מדובר בגבר שהינו ידיד נפש שעליו אני סומכת בלב שלם. אני כמובן יודעת שאני יכולה לסיים את המפגש בכל שלב שהוא וללכת הביתה מבלי פגע, כשמה שמנחה אותי הוא עוצמת ה"לא" שאשמיע. כי עם כל הכבוד לפסיקה, בחיים האמיתיים אנחנו נכנסים לפעמים למצבים שמהם לעיתים קשה לצאת. וככל שהמצב אליו הכנסתי את עצמי מסובך יותר, גדלה בהתאם התושייה שאני צריכה לגלות כדי להיחלץ ממנו.
התחלנו להתנשק? ה"הלא" יצטרך להיות תקיף יותר
כך, למשל, אם אשב על הספה בביתו של בחור על כוס קפה או יין והוא ישלח ידיים, אוכל להגיד בנימוס "לא" וללכת הביתה. אם התחלנו להתנשק, ה"הלא" יצטרך להיות תקיף יותר. ואם בגדים החלו לרדת, עוצמות ה"לא" יצטרכו לעלות בהתאם, כדי שכוונתי תהיה ברורה לחלוטין ולא תשאיר כל מקום לספק. שכן לשיטתי, מאמן האריות בקרקס המניח את ראשו בלוע הארי אינו יכול להלין על כך שהארי החליט לפתע פתאום לנעול את לסתותיו.
תאמרו שניתן להבין מדבריי כי ניתן להפנות אצבע מאשימה לקורבנות ולשאול שאלות בנוסח "מדוע בחרת ללכת בסמטה אפלה בליל התקיפה?" או, במקרים הנפוצים יותר, "מדוע בחרת להיכנס לביתו של בחור לאחר הפגישה הראשונה?". תשובתי לכך היא שלא ניתן להפנות אצבע מאשימה כלפי הקורבנות, שכן לרוב הן אינן מזהות את אותה סמטה חשוכה אליה נכנסו. טור זה מיועד לשים פנס בידיהן של קורבנות פוטנציאליים ולבקשן להביט פעם נוספת על הרחוב ולהגיע להחלטה מושכלת לגבי הדרך בה עליהן לפנות כדי להגיע בבטחה למחוז חפצן.
יש שיגידו שמדובר בבחורות צעירות ממני, בעלות ניסיון חיים שונה, ומכאן שלא ניתן להחיל עליהן את אותם הסטנדרטים לפיהם אני בוחנת את עצמי. לעניות דעתי, חברה המנחילה לילדים בני חמש מסרים כגון "לא ללכת עם זרים המציעים לכם ממתקים" יכולה לתהות מדוע נשים שחונכו על אותו המסר לא פעלו לפיו. ניתן לתהות מדוע נשים החיות בחברה מערבית במאה ה-21 אינן מסוגלות לגלות אחריות מינימלית ולהימנע מלכתחילה ממצבים שיש בהם מידה של סיכון, מצבים כגון ביקור בביתו של אדם שאינו מוכר להן אישית, להבדיל, נניח, מפגישה בבית קפה או במשרד.
זו כנראה נקודת החולשה בטיעון שלי - לא הייתי במצבן
יש שיגידו שאילו הייתי במצבן ייתכן שאף אני הייתי קופאת על שמריי ונותנת לאותו אדם לבצע בי את זממו. זו כנראה נקודת החולשה של הטיעון שלי, מפני שלא הייתי במצבן.
בכל מקרה, איני באה לגנות את המתלוננות, כי אם להתריע. הפסיקה המשמעותית, זו שהכירה בשתיקה כ"לא", באה להגן על קורבנות שלא היתה להן כל שליטה על הנעשה. דבריי נועדו להגן על כל הנשים העלולות להיקלע למצבים בהם אין להן מושיע אמיתי: קטינות שנאנסות על ידי חברים לכיתה, ילדות המנוצלות מינית על ידי קרובי משפחה ועוברות אורח הנאנסות על ידי זרים מוחלטים ברחוב.
לעומתן, נשים שביודעין מכניסות עצמן לגוב האריות פוגעות באמינות של הקורבנות האמיתיים. כשקורבנות אמיתיים יגיעו להתלונן, הן עלולות לזכות ליחס ספקני מצד רשויות החוק.
טוקבק כדורבנות:
אין קורבנות אמיתיים ולא אמיתיים / עירית
הכותבת מצהירה כי מאמרה לא נועד לגנות את המתלוננות, אלא "לשים בידיהן פנס", כדי שתזהנה את הסכנה. ובכל זאת, יותר מנימה של גינוי משתרבבת לדבריה כשהיא מבחינה בין "קורבנות אמיתיים" לבין אלה "שביודעין מכניסות עצמן לגוב האריות". ההבחנה בין קורבנות אמיתיים לשאינם אמיתיים היא ההבחנה המסורתית, השמרנית, הפטריארכלית שנועדה להטיל פיקוח חברתי על האשה ולהגדיר עבורה מה אסור ומה מותר לה. עפ"י הקוד הזה ודאי שנשים אינן אמורות לבוא לדירתו של גבר זר. אבל לעיתים קרובות נשים מכניסות עצמן "ביודעין" למצבים שיש בהם סיכון בגלל הכמיהה לקשר. האם זו סיבה להקל בעונשם של אותם גברים שפגעו בנשים אלה, וניצלו את חולשתן? לומר לנשים תזהרנה, אל תהיינה צודקות, תהיינה חכמות, זה לחזור לחוכמת אמהותינו וסבותינו. מדוע לא להשקיע את המאמצים החינוכיים שלנו בגברים, למען תוכלנה הנשים להתנהל כבנות חורין בחברה?
נשים, קחו אחריות על מעשיכן ותתחילו לחשוב צעד אחד קדימה. בעולם אידיאלי אנחנו יכולות להחליט תוך כדי האקט שהתחרטנו. אבל אנחנו לא חיות בעולם אידיאלי. אז מוטב לחשוב רגע לפני שאנחנו נכנסות לביתו של בחור, או מזמינות אותו לביתנו. לעצור לרגע קט ולחשוב מה היית רוצה שיקרה, מה לא היית רוצה שיקרה, ומה עלול לקרות. רגע קטן של מחשבה יכול למנוע חיים שלמים של כאב.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
