שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נגיעה אינטימית
    "אין לי בושה, ואני לא מפעיל צנזורה על עצמי. אלו החיים שלי, והם חייבים להתרגם לשירה כדי שתהיה להם משמעות", אומר המשורר אורי ברנשטיין על ספר שיריו החדש "עולם עובר", הנועז והחושפני מבין ספריו עד כה

    "תמיד ראיתי את השירה ככתיבת ביוגרפיה", אומר אורי ברנשטיין, "יש הרבה משוררים שלא רואים זאת כך; חלק מהמשוררים הגדולים רואים בשירה מעשה הגות על העולם. אצלי כתיבה היא מעשה אינטימי, כתיבה של סיפור חיים. לא כל מה שעשיתי בחיים ייכנס לשיר, אבל כל מה שנכנס לשיר לקוח מהחיים. השיר הופך למסננת, צינור שדרכו הדברים עוברים ונמדדת חשיבותם ומשמעותם.

     

    "שיר הוא שיחה אינטימית של המשורר עם עצמו, שאחרים מוזמנים להאזין לה", מוסיף ברנשטיין שספר שיריו החדש "עולם עובר" רואה כעת אור בהוצאת "עם עובד". "אני לא מודיע דברים, לא מכריז הכרזות על העולם, אלא מחפש את האמירה האישית, שלפעמים המשורר, כשרואה אותה כתובה, מופתע ממנה בעצמו.

     

    "אין לי רגשות בושה, ואני לא מפעיל צנזורה על עצמי. אלו החיים שלי, והם חייבים להיתרגם לשירה כדי שתהיה להם משמעות. אני לא מתעניין בשעשוע, בחבישת מסכות יפות, בעשיית רושם. אני לא מקשט את החיים שלי. כנות היא תנאי הכרחי לכתיבה טובה: ראה איך ב'שיר משמר' של אלתרמן, שהוא על פי רוב משורר לא-אישי, פתאום נחשף משהו אישי, והשערות בעורף סומרות בקריאתו".

     

    שירה לא צריכה לצרוח

    "עולם עובר" הוא אולי הנועז והחושפני מבין ספריו של ברנשטיין. הפואטיקה שלו נותרה ממושמעת וקפדנית, סולדת מהצטעצעות או מיומרנות. אולם הדייקנות הכירורגית שלה, חדת האבחנה, מאפשרת לה לגולל את סודותיו הכמוסים של היומיום, של תנועת העולם העובר, על הבדידות שצפונה בה, כפירת הגוף ותשוקת הנפש.


    אורי ברנשטיין. לא מתקשט במסכות יפות (צילום: טל כהן)

     

    "ההתערערות אינה תכונה למידה: / היא מתגלה דווקא כשהכל במידה", הוא כותב, משום שדווקא כאשר עולם כמנהגו נוהג, על רקע המונוטוניות של הזמן החולף, ניתן לגשת אל הנפש ואל צפונותיה. הרחק מהמשברים הגדולים ורגעי השיא, השירה מתמסרת אל שיחה פנימית שחושפת את התנועה הכנה ביותר של הנפש, תנועה של אובדן ושל השלמה: "בעודי נגוע ביום יום / אני בא בחדרי נפש בלי חלון. / מי שנקרא ממעמקים / עונה רק במקוטע. / ויש פעם רוח, רוח חולף לא שב. / ומישהו, ממש כמוני, טובע ברכות, / ולא עושה תנועה אחת של מרי." זו ההנעה של פואטיקה אוטוביוגרפית: התעתוע של רוח שאינה בעיתה, של מבט פתאום מצטודד, חושף את הזיכרון של מה שהיה ואבד, ואת הזיכרון של מה שיכול היה להיות וכבר לא יתרחש.

     

    ברנשטיין, 71, כתב יותר משנים-עשר ספרי שירה במהלך חמישים השנים האחרונות, ותרגם מיצירותיהם של ייטס, פטרוב, רמבו, לפורג ואחרים (בימים אלו הוא שוקד על תרגום כלל יצירתו של ט.ס אליוט). כן פרסם גם ספרי עיון, ספרי ילדים, רומן ומחזה פרי עטו. ברנשטיין הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, ועומד בראש המסלול לכתיבה ספרותית שם.

     

    אתה מדריך כותבי שירה בראשית דרכם. מה חשוב לך להקנות להם?

     

    "הדבר החשוב ביותר שאני מבקש ללמד את התלמידים שלי הוא ששירה לא צריכה לצרוח. אני עובד איתם, צעד אחר צעד ותרגיל אחר תרגיל, כדי להימנע מההרגל המגונה של הצעקה הפרימיטיבית והבלתי מעובדת, של התפיסה ששירה היא לשים את הקרביים על השולחן. הווידוי הוא לא מהות השירה, ואני לא מאמין לאנשים שמרימים קול בכתיבה שלהם. המורים הגדולים שלי – ייטס ואליוט, ואפילו בודלייר, לא צועקים. הם יכולים לגרום לקורא לצרוח, אבל הם לא צורחים בעצמם. ולכן אני גם לא מאמין לאנשים שכותבים בזמן משבר או קושי; שכותבים על מלחמה בזמן מלחמה, על אירוע בזמן שהוא מתרחש. העיבוד לוקח זמן, עד שהתוצרים שלו יכולים לבקוע בשיר".

     

    ובמקביל אתה עוסק בניהול ובעריכת דין, עולמות שנתפסים רחוקים עד מאוד מהשירה.

     

    "כל ימיי עסקתי בדברים שמחוץ לכתיבה. הייתי עו"ד, ניהלתי מפעל גדול, ועכשיו חזרתי לעריכת הדין. אין שום קשר בין עולם הכתיבה ועולם העבודה. העבודה מפגישה אותי עם עולם ריאלי, לבלרי, משעמם לפעמים, שבו אני מוקף באנשים שלא הייתי רוצה לפגוש כל הזמן. אבל העולם הזה הכרחי לי כדי לא להגיע למצב של בטלה. כשמשורר לא עוסק בדבר מלבד השירה, הוא מרגיש מחויב לכתוב, וזה מה שמייצר שירים בינוניים. ככל שהעיסוק החיצוני שלך מנוגד לשירה, נוצר לחץ – ואז הסכר נפרץ והמילים פורצות באופן המרוכז והמדויק ביותר. כשיש פחות זמן נפשי הריכוז עולה מדרגה".

     

    ובכל זאת, הדימוי הרומנטי של המשורר הוא של מי שמתמסר לחלוטין לשירתו.

     

    "הדימוי של המשורר הדלפון ששוכן בעליית הגג, עם העששית ושיעולי השחפת, הוא לא נכון. במצב כזה אתה הופך לנרקיסיסט מדי ולחיוור מדי. ההתמסרות הזו היא מפונקת ומתפנקת. משורר חייב לצאת אל העולם, להיות חלק מהחיים שבחוץ. קנת קוך, משורר אמריקאי, סיפר לי שהוא כותב 400 שורות שיר ביום, שמהן נשארות לו 5-10 שורות בסופו של דבר. אני לא מבין את הדינמיקה הזו. אי אפשר לקום בבוקר, לחדד את העיפרון ולהתיישב לכתוב שירה.

     

    "לפעמים אתה יכול להכין את כל התנאים, לסגור את הדלת ולפנות זמן, להכין את הסיגריות ואת מה שדרוש לטקס המקודש – קיטס למשל היה מניח תפוחים נרקבים במגירה, מפני שהריח שלהם עורר אצלו השראה – ושום דבר לא יבוא. ולפעמים בא לך, משום מקום, רסיס של שיר, קצה של שורה, ואז צריך לעצור בבת אחת, לתפוס אותה לפני שהיא תברח. יש התארגנות נפשית שבה מתחברות המילים, המוסיקה והתחושה. אי אפשר לחזות מתי זה יתרחש, מתי השיר יחשוף את עצמו מולך. ישנו למשל בית קפה קטן בפאריז, מלוכלך ונידח, שכשאני מגיע אליו אני מתחיל לכתוב. שם קורה הכישוף, המסתורין של השירה, ואין לי הסבר לזה".

     

    משורר צריך לפחד

    ב-2002 פרסם ברנשטיין את ספר הפרוזה"ספק חיים". "כל מה שאני רוצה אני יכול לומר בשירה", הוא אומר, ובכל זאת מודה כי לא פעם הוא גם מקנא בכותבי פרוזה. "המיגווי למשל היה קם בבוקר, מתחיל לכתוב בשעה 10 וקם מהשולחן בשעה 13 בדיוק", הוא אומר, "גם אם הוא עצר באמצע המשפט – המשפט היה מחכה לו עד למחרת. כתיבת פרוזה היא מלאכה שיש בה שליטה גדולה: אתה שולט על העלילה ועל הדמויות, גם אם לעיתים תחושת השליטה בורחת לך ואתה מרגיש שהגיבורים משתלטים עליך. בכל זאת לכותב הפרוזה יש שליטה הכרחית; אפשר לחזור ותקן, ללכת קדימה ואחורה בסיפור. כותבי הפרוזה יכולים להישאר בעולם שיצרו במשך חודשים ואפילו שנים. השירה לעומת זאת היא חד פעמית, קטועה וחטופה".

     

    "בכתיבת שירה ישנם שני שלבים", מסביר ברנשטיין, "הכתיבה עצמה, שהיא פתאומית, בלתי צפויה, קצרה בזמן ואינטנסיבית ביותר, במידה כזו שלאחר שהכתיבה נגמרת אתה מרגיש מרוקן, מאוכזב שלא הגיעה עוד שורה. ואחר כך מגיע שלב העיבוד: אפשר לתקן, לארגן, להחליף מילה במילה, אבל רק לעיתים רחוקות אפשר לשחזר את המצב הנפשי שבו כתבת את השיר, את אותה האינטנסיביות. לכן זה מתסכל, וגם נפלא: בזמן הכתיבה, כמו שיונה וולך כתבה, 'תת ההכרה נפתחת כמו מניפה': אתה לפתע שומע את עצמך, מילים וזיכרונות בלתי צפויים מגיעים אליך. הם מצטרפים לליבה של השיר, לגרעין המרכזי שבו, שהופך למשהו לוהט שלא ניתן לאחוז בו. ברגע הזה אין מסגרת; המסגרת מגיעה לאחר מכן, כשאתה משפץ ומלטש. אבל ברגע הלידה של השיר אין חוק".

     

    הרגע שבו אין חוק הוא בוודאי מפחיד.

     

    "משורר צריך לפחד. הוא צריך לפחד מדף הנייר הריק והלבן, ממש להרגיש בחילה פיזית, כי זה השלב שבו אתה צריך לעמוד מול עצמך ללא כחל וסרק, ללא שום תיווך. אבל זה לא הפחד היחיד שקיים בכתיבת שירה. יש גם פחד לכתוב על אנשים שקרובים אליך, משום שבשירה האמת מתגלה. המשורר מבין באמצעות הכתיבה איך הוא מרגיש, וזה מתועד על הנייר. לכן קשה למצוא כמעט שירים על הורים – אלא אם כן הם מתו כבר - אולי מהפחד שהם יקראו את השירים ויגלו נבכים ומסתורין שהם לא היו מודעים לו. אותו דבר גם עם ילדים, שקוראים את השירים שאתה כותב לאשתך ומבינים משהו מבהיל על מורכבות היחסים".

     

    "אין לי עם מי לדבר על שירה"

    "בהוראה אני פוגש הרבה צעירים, ואני מזהה רצון עז לקרוא ולכתוב שירה", אומר ברנשטיין ביחס לפריחה המחודשת בכתיבה ופרסום של שירה בשנים האחרונות. "בישראל יוצאים כ-300 ספרי שירה בשנה – זו כמות עצומה. אנשים רוצים להתבטא, ומעדיפים לדבר עם עצמם מאשר לדבר בציבור; שירה היא בראש ובראשונה דיבור עם עצמך. אבל רבים מהמשוררים לא מאזינים לעצמם,

    אלא מתריעים על כך באוזני אחרים. השירה הפכה ליומן אישי שקל לפרסם אותו, שאף אחד לא יבקר אותו, לטוב ולרע. יש יותר ויותר אנשים, גם כאלו שלומדים ספרות באוניברסיטה, שלא מכירים אלוזיות ספרותיות, רבדים של שפה. הם לא מבינים את המילים שבשיר, את הקונוטציות שלו, את השימוש במטבעות לשון. כותבים רבים לא יודעים מספיק עברית ומקורות, וכותבים מתוך דלות ושלא מבחירה, אלא מכיוון שהם לא יודעים מה עומד לרשותם.

     

    "במקביל, השירה חדלה לתפוס מקום בספרות הישראלית בעשרים השנים האחרונות. אולי כי אין משורר מוביל – כמו שהיו אלתרמן, זך, יונה וולך – ואין מי שנותן כיוון בטכניקה או באמירה חדשה ביחס למציאות. אנשים טרודים בשאלה איך לפרסם, ולא איך לכתוב שירה טובה יותר. לא קיימת ביקורת שירה, וזה לא מעניין אף אחד. אני זוכר שכשאבות ישורון פרסם בעיתון את 'פסח על כוכים' זה היה מאורע שדיברו עליו וניתחו אותו במשך שבועות. כיום זה לא כך. השירה הפכה לאוננות אסתטית פרטית, שכל אחד יכול לבצע - שהרי כל אדם אינטליגנט יכול לכתוב שיר בינוני. ומכיוון שאין הנחיה ואין ביקורת אז מפרסמים את הכל, וכל זה נבלע ברעש הגדול. אחת הבעיות המרכזיות שאני מזהה היא פרסומי השירה באינטרנט, ללא כל שיפוט או עריכה.

     

    "אמנם אני מלמד שירה ועוזר לכותבים צעירים להגיע אל הפנים שלהם. מצד שני אני מסתגר. אין לי עם מי לדבר על שירה. הדור שלי – אבידן, פגיס, רביקוביץ', שדה – כולם אינם, ואין מי שמילא את מקומם. זו בדידות איומה; אין לי עם מי לדבר על שירה, וזה מהותי, כי לשירה אין גבול. תמיד אפשר לכתוב טוב יותר, אף פעם אי אפשר להגיד 'הגעתי'. גם אני עוד לא כתבתי את השירים שהייתי רוצה לכתוב. אולי בספר הבא".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברנשטיין. פתאום נחשף משהו אישי
    "עולם עובר". השירה היא חד פעמית, קטועה וחטופה
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים