שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    על אי(ש) בודד

    מה הדבר הכי מפתיע ב"אני האגדה", מותחן האימה העתידני והמושקע של וויל סמית? שהוא טוב

    מפתיע. מפתיע שאחרי הכישלון הקולוסלי של "קונסטנטין" מישהו הסכים לתת לבמאי הווידאו קליפים פרנסיס לורנס אפשרות לעבוד על סרט עתיר תקציב נוסף. מפתיע שאחרי הכישלון של "תא קטלני" (סרט שאהבתי) וגם של "פוסידון" (סרט שלא) עדיין מוכנים האולפנים להפיק תסריטים של מארק פרוטוסביץ'. מפתיע שהאולפן של "אני האגדה" הוא אותו אולפן שהפיק את "קונסטנטין" ואת "פוסידון" הכושלים. ומפתיע שהם בחרו לעבד בפעם השלישית את הספר של ריצ'רד מתיסון (שכבר עובד בעבר ל"האיש האחרון בעולם" ול"איש האומגה"). אבל הכי מפתיע? שהסרט הזה טוב. מה שנראה מבחוץ כמו סתם עוד מותחן נרוץ-מהר-רודפים-אחרי-נירה-בכולם, מתגלה - לפחות בחציו הראשון – כסרט תבוני למדי.

     


    הסיפור שכבר סופר. "אני האגדה"

     

    כאמור, הסיפור הזה כבר סופר. הוא סופר בווריאציות כאלה ואחרות לא רק בעיבודים לספר של מתיסון, אלא גם בסרטים כמו "האויב שבפנים" ו"28 שבועות אחרי": וירוס משמיד את אוכלוסיית העולם. מי שניצל הופך לזומבי צמא דם (ערפד בגרסה של "אני האגדה"). אפילו את "פלישת חוטפי הגופות" אפשר לשלב באנלוגיה. סרטי ז'אנר, אימה מעורבבת עם מדע בדיוני, העוסקים בגיבור שמנסה לשרוד כשכל האנושיות דיממה מהעולם, ובני האדם הופכים להיות יצורים פרימיטיביים, טורפים. בלא מעט סרטים כאלה, כמו גם ברומן המקורי של מתיסון, נוצר מאבק תשתיתי, תרבותי, בין בני האדם הנגועים ובין אלה שעדיין משמרים את אנושיותם.

     

    סוגיות כמו חברה, קדמה וערכים נבחנים מחדש באמצעות המצב ההיפותטי הזה. אלא ש"אני האגדה" מותר על המטאפורה הזאת. הערפדים, המיוצגים אצל מתיסון כמי שמנסים להקים חברה חלופית, הם בסך הכל המפלצות שמהן מנסה גיבורנו להימנע. הסרט עם וויל סמית תמציתי מאוד במסריו, אבל הוא מצליח להציג עולם שבו הערכים המוכרים לנו אינם בני תוקף עוד. זה מתחיל בעובדה שאת המגיפה שחיסלה את האנושות גרם חיסון מהפכני שהיה אמור לרפא סרטן. גיבור הסרט, ד"ר רוברט נוויל (סמית) הוא רופא בצבא ארצות הברית שרוצה למצוא דרך לתקן את המצב. "זה גראונד זירו", הוא מסביר את סירובו לעזוב את מנהטן. "גראונד זירו", צירוף מוכר בטרמינולוגיית האסונות באנגלית, אבל מאז 9/11 לגראונד זירו ולמנהטן יש אסוציאציה ברורה.

     

    בין אם "אני האגדה" הוא סרט המוחה נגד השחתה אקולוגית ומודיפיקציה גנטית, גם כשזה למטרות נאצלות כמו ריפוי סרטן, או בין אם הוא משל אנטי מוסלמי על האופן שבו גורם שהיה אמור להיות חיובי יכול לחסל כוכב שלם ולייצר מליציות צמאות דם שהופכות את הרחובות לתוהו ובוהו, מדובר בסרט שמציג עתיד קרוב משכנע ומצמרר.

    כאן הסרט נמצא במיטבו: כשסמית וכלבתו הנאמנה - שעלילת המשנה שלה היא מבחינתי לב הסרט - משוטטים במנהטן הריקה מאדם אי שם בשנת 2012. החיזיון מרהיב. חיות בר שועטות ברחובות, עשב צומח בין חרכי הכבישים, טיימס סקוור הפכה לשדה גידולי פרא.

     

    לורנס שואל דף מספר הבימוי של רוברט זמקיס ב"להתחיל מחדש", גם הוא על שורד יחיד על אי בודד, ונותן לחצי הראשון של הסרט לרוץ כמעט ללא מוזיקה. רק כמה רגעים קטנים של מוזיקה, להעצמת רגשות וכדי להרגיע את המפיקים. השאר דומם. זו החלטה אמיצה: כאילו לורנס וסמית מפנים גב לתקציב הענק שהופקד בידיהם. גם תיאור התפוררות השפיות של נוויל, שהבדידות מכרסמת בנשמתו - רגעים מעניינים מבחינה תסריטאית, שסמית לא תמיד מבצע על הצד הכי נעים לצפייה - יוצרים תחושה שאנחנו עוקבים אחר גיבור שלאט לאט אנחנו צריכים להודות בכך שהוא אולי בכלל לא גיבור. זה מתחוור בסצינה הכי טובה של סמית בסרט: כשהוא נתקל ב"שרק" מתנגן בטלוויזיה ונכנס ללופ של ציטוטים אינטנסיביים מהסרט שלא היתה מביישת את דסטין הופמן ב"איש הגשם". הגיבור שלנו אינו נמצא בשליטה מלאה על חושיו.

     

    החצי השני של הסרט כבר שגרתי יותר, נאמן לחוקיו של הז'אנר. סצינה מותחת אחת שבה יחסי הכוחות בינו ובין הערפדים מתהפכת, סצינת פעולה נוספת, אינטנסיבית ונמרצת למדי, שבה הערפדים תוקפים, וסצינת סיום מבאסת, שקצת מקלקלת את כל הרושם הטוב שנוצר לפני כן. "אני האגדה", הספר, הוא משל חברתי. "אני האגדה" הסרט הוא טקסט תיאולוגי - על אמונה, על אלוהות, על גורל, על מגלומניה, על המאבק בין דת ומדע. לורנס וסמית מוותרים על מסריו המקוריים של מתיסון, וכך הם מחמיצים אמירות מרתקות על היחס האמפתי בפוטנציה שלנו כצופים כלפי המפלצות. אבל גם אם "אני אגדה" הוא רק סרט חצי חכם, הוא עדיין מצליח להיות ברובו מהנה להפליא. לרגעים מבריק.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים