בשם שמיים, אל תפסיקו לגעת בילדים!

הקשיבו הקשיבו לאגדה טיפולית שהיתה באמת: זוג הורים מופנה לפסיכולוג מומחה להתפתחות הילד. לזאטוט שלהם יש ארגז שלם של בעיות חברתיות: הוא עוין, הוא אלים, מבודד, חברתית לא מקובל, וכללית בלתי נסבל. הפסיכולוג רושם בקפידה את כל הנתונים, מהרהר קלות, ובלי להניד עפעף ממליץ להם לערוך לילד באופן קבוע עיסוי מרגיע תוך שימוש בקרם.

ההורים נועצים בו מבט שחציו חמלה וחציו נזיפה, בסגנון "אולי עדיף שלא תצרוך סמים קשים לפני הפגישות איתנו", אבל איכשהו משתכנעים ומתחילים בתהליך. החמלה הופכת לתדהמה: כעבור שבועות אחדים הילד מבקש לבוא לחברים, וחברים באים אליו.

מה לעזאזל קורה כאן?

כאשר רמי כץ , אבי הגישה הנוירו-התפתחותית תפקודית, סיפר לי בזמנו את הסיפור הזה, נדלקו בי כמה נורות של רגש, אבל יותר מכל הבנתי שאני שומע פה עוד מעשייה מודרנית-עצובה על ילדות, או יותר נכון על אובדנה. שוב הניכור, החרדה והטכנולוגיה הביסו בנוק-אאוט את האבולוציה ואת השכל הישר. והיום, ילדים וילדות, נעסוק בקרב על המגע (למי שלא יכול בלי מונחים מקצועיים, קוראים לזה "התחושה הטקטילית").

חיבוק מזרים אנרגיות חדשות (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

היום אני איש מבוגר. נתח נכבד מהקשר שלי עם העולם מתבצע דרך אי-מייל. אני לא שומע, לא רואה, ולא נוגע ביישות שנמצאת מצידה השני של הרשת. לפני שנים רבות, בערך סביב שנות ה-20 המאוחרות שלי, חייתי בעולם נטול אינטרנט, ולכן נאלצתי לנהל הרבה שיחות טלפוניות ופלאפוניות, שבמהלכן לא ראיתי את האחר ולא נגעתי בו (וכמובן גם לא נגעתי בעצמי, למען הסר ספק), אבל שמעתי אותו היטב. בעידן הילדות הסופר-פרימטיבי שלי, עת פלאפונים צמודים הופיעו רק בסרטי מדע בדיוני סוג ז', האינטראקציה שלי עם הסביבה הסתמכה בעיקר על שיחות פנים אל פנים, שסיפקו לי שפע של גירויים חזותיים ושמיעתיים, אבל הנגיעות היו מצומצמות משהו.

מאידך, כשבקעתי מהרחם והייתי קטן (טוב, לא ממש קטן, שקלתי 4.5 ק"ג בלידה...) הוצפתי, תודה לאל, לא רק במראה ובקולות של העולם, אלא בעיקר במגע ובריח של הוריי-מולידיי, ולא רק הם: דודות, גננות ,אחים ושכנים חיבקו, הניפו, ליטפו ועירסלו אותי, צבטו את לחיי הכדוריות בחיבה, וחבטו בממזריות באחוריי דרך שעשוע. היום, קוראים יקרים, זה לא היה עובר בשקט. יעיז אדם חביב ללטף את ראשו של ילדכם בלי אישור חתום על ידי עורך דין, וכבר נכלא אותו בקטגוריית הפדופילים בפוטנציה. גם לזאטוטינו אנחנו מנחילים את המורשת הפרנואידית הנ"ל: היה ובן עוולה בן שמונה משתולל ומטיל אימתו בבריכת כדורים שיועדה לבני שלוש ומטה, חלילה לכם מלהניח ידכם עליו ולהסיטו בנועם אל חלקת האלוהים ששמורה לבני גילו. בה בשנייה ישלוף את הפלאפון-דור-תשיעי שלו, ויצווח אל יצרניו: "אבא, יש פה איש שמציק לי!!!". אם האב, כצפוי במקרים אלו, משלב את עדינותו של טוני סופרנו עם תבונתו של עיפרון משרדי, הסאגה עלולה להסתיים בתל השומר.

אנחנו אולי מתוחכמים טכנולוגית, אבל הידרדרנו להיות פרימיטיביים מגעית. כדי להבין את ההאשמה הדרמטית הזו, חשוב להבין בראש ובראשונה שמגע משרת שלוש מטרות התפתחותיות עיקריות, מהינקות ועד המוות. המגע מספק לנו - ולילדינו!!! שפע של הזדמנויות לגדול וללמוד, ואנחנו לא לוקחים אותן. מהן אותן שלוש מתנות? נא לעיין ברשימה שלהלן:

"בוא הנה, שמור מרחק!" – הפונקציה ההגנתית של המגע

החזאי אמר שלא צפוי גשם היום, אז לא לקחת מטרייה. הסתובבת בז'בוטינסקי , עשית סידורים, התעלמת מהשמיים הקודרים, כשלפתע, טיפה זערורית של מים שמשקלה פחות מחצי גרם עשתה את המסלול מהענן האפור שבמרומים אל אמצע העורף שלך. נדרכת מייד.

המטרה הראשונה של תחושת המגע היא לסמן למוח שמשהו או מישהו הגיע אל פני העור שלך, והגיעה השעה להתגונן – לברוח, לתקוף או להתמודד. גע בתולעת סטנדרטית במחט דקיקה והיא מייד תתכווץ. גע בתושב ניו-יורק באופן אקראי, ומייד תעוף צ'פחה אמריקאית מנוכרת אל מתחם הגוף שלך. בכל עולם החי, בכל מקום על הפלנטה, הפונקציה הפרימיטיבית של המגע היא לאותת שמישהו העיז לחדור לטריטוריה שלך.

"כשאת נוגעת בי" – פונקצית ההתקשרות של המגע

לא הראייה, ולא השמיעה. המגע הוא ללא ספק החוש הראשון בחשיבותו ביצירת הקשר של התינוק עם אמו (במקום השני, אגב, נמצא הריח). האהבה והמגע הנעים שכנו מזה עידן ועידנים זה לצד זה, אבל יותר משהאהבה מובילה למגע הרך, ייתכן שמבחינה התפתחותית ההיפך הוא הנכון: המגע החם והמלטף הוא זה שיוצר את האפשרות לאהוב. כשאני שומע ידידים שמנסים לשכנע אותי שהתאהבו במישהו באינטרנט, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. מה שבטוח, אני מכין את כתף הדמעות שלי לרגע בו יתנפצו האשליות, וסיפור האהבה הווירטואלי הזה יושלך לסל המיחזור כג'אנק מייל בן יומו.

כי בראשית היה המגע. גם אם שאר החושים היו עדיין תוהו ובוהו, מגעה המנחם של אמנו עשה את העבודה. תינוקות עיוורים שחובקו כיאות, יוצרים התקשרות נפלאה ונורמלית עם הוריהם. מאידך, תינוקות יתומים שגודלו בתנאים היגיינים להפליא אך נטולי מגע עקבי, הראו חסכים קטסטרופליים בהתפתחות, ותוחלת חיים קצרה באופן מבהיל.

אמהות שאינן יכולות או רוצות להיניק, מוטרדות מאוד מכך שהדבר יפגע אולי בקשר החם שיווצר עם פרי בטנן. הסירו דאגה מלבכן, אחיותיי. התינוק ייצור איתכן קשר של אהבה בגלל המגע, ולא בגלל תוצרי הציצי שלכן. חוקר בשם הארלו בראשית שנות ה-70 חקר קופי רזוס צעירים והוכיח את חשיבותו העליונה של המגע בקשר עם האם. הקופים הצעירים הופרדו מאמותיהם לאחר הלידה, ושודכו לשתי אמהות מלאכותיות –"אמא" אחת העשויה מחוט ברזל (בלתי נעים למגע בעליל) שצוידה בבקבוק חלב שופע, ו"אמא" שנייה, העשויה מבד מגבת רך, פרוותי ומלטף, אבל ללא שום אספקת מזון בצידו.

שוב ושוב הראו הקופים העדפה בולטת לאם המגבת. בעיתות מצוקה או משחק, שעשוע או צער, הם תמיד העדיפו את המגע הנעים על פני הבקבוק הטעים. ההעדפה הזו, תהיו בטוחות, לא נעצרת בקופים. גם עבור אנשים בוגרים, מגע חברתי הוא עדיין האמצעי האפקטיבי ביותר לבטא חיבה. תרבות השוללת מגע היא כמעט תמיד אלימה יותר. אל תיקחו את המילה שלי באופן אוטומטי – הסכיתו לתצפית אנתרופולוגית שבוצעה בשתי מדינות מערביות מפותחות: צרפת וארצות הברית. מדינתו של הדוד סם עולה על מולדת הקרואסון בכל הפרמטרים של אלימות – רצח, אונס, תקיפה, ועוד מיני מתיקה ברוח זו. צוות חוקרים ביקש לבדוק עד כמה כל תרבות מעודדת מגע חברתי, ואי לכך ערך תצפיות מדוקדקות על אינטראקציות בין מבוגרים צעירים בבתי קפה הומים, ותיעד את מספר המגעים החברתיים.

הפער בתוצאות היה לא פחות מדרמטי – כמות הנגיעות הידידותיות בבתי הקפה הצרפתיים היתה גדולה פי 50 (!) מהכמות המקבילה בארצות הברית. אין זה מפתיע שהאמריקאים אלימים יותר: ככל שמגע פחות מקובל כאמצעי של הפגנת חיבה, הוא יותר ויותר משמש למטרה הראשונית שלו – תמרור אזהרה מפני אויב פוטנציאלי.

"דני , שחק בבקשה עם האוכל שלך" – המגע כערוץ למידה על העולם

בוץ דביק, חול מציק, נזלת צמיגית או סתם גוש פסטה משפריץ קטשופ שנמרח על הרצפה. שני דברים משותפים לאובייקטים ברשימה מפוקפקת הזו. ראשית, רוב ההורים משייכים אותם לקטגוריית ה"איכסה". שנית, רוב הילדים נהנים עד הגג לגעת בהם, למולל ולפורר אותם, ואחר כך שוב ללוש אותם לתוצר זוועות המוגש בחינניות לאמא.

וכל כך למה? כי לפני שאנחנו לומדים להבין את השפה המדוברת אלינו, ולקרוא את הטקסטים המופלאים שמערכת החינוך דוחפת מול אפנו, המגע הוא ערוץ עיקרי של איסוף אינפורמציה על העולם שמסביב. פעם קראנו לזה "חוש המישוש". זו מתת האל המאפשרת לישראלי הממוצע לשלוח יד תוך כדי נהיגה לתא הכפפות העמוס לעייפה, ולשלוף משם תוך שניות רישיונות, דיסקים, מפתחות, מסטיקים – בדיוק מירבי וללא פיסת מבט.

היכולת המופלאה הזו מרוכזת בשלושה אזורים בגוף: כפות הידיים, כפות הרגליים והלשון. זו הסיבה, הורים יקרים, שהפעוט שלכם דוחף לפיו גושי פלסטלינה, כבלים של חשמל ודגימות של נייר עיתון. המוטיבציה שלו היא לא גסטרונומית, כי אם אקדמית. במילים אחרות, הוא לא מעוניין להפוך את הפריטים הנ"ל לחלק מהתפריט היומי שלו, הוא פשוט מעוניין ללמוד עליהם. לשון היא איבר רגיש בצורה יוצאת דופן, וגם אצלנו המבוגרים אפשר... טוב, עיזבו את הדוגמא הזו, בטח לא בשעה כזאת של היממה.

בטור הזה שימשתי כסוכן מכירות עיקש של ציווי אבולוציוני קדום: לגעת, לגעת, לגעת. ככל שהעולם הזה הופך פרנואידי ומתוחכם יותר, המגע הולך ומאבד מיוקרתו. נכון להיום, ישנם גנים בארצות הברית שבהם חל איסור על הגננות לגעת בילדים, וגם גננות ישראליות מתוודות שהן נוגעות פחות ופחות בלקוחותיהן הצעירים. תחת המטרייה ההזויה של כבוד האדם, ותחת חרב התביעות המשפטיות המתנופפת על כל מי שמעז לחבק ילד ליותר מחמש שניות, אנחנו חוסכים מהפעוטות שלנו צינור חמצן של חום ולמידה.

אז תפסיקו כבר לקרוא את ההגיגים שלי, טוסו לחדר שלהם, והעניקו להם בשמי חיבוק מפוקק עצמות. ככה סתם. בלי שום סיבה רציונלית. תיהנו.

• טור זה נכתב בהשראת הרצאותיו ורעיונותיו של רמי כץ, פסיכולוג התפתחותי ממכון כישורי למידה  - מרכז לקידום כישורים.
• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.