שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    פיצול האישיות של בוב דילן

    בוב דילן חי חיים שמצריכים יותר מביוגרפיה אחת. טוד היינס, הבמאי של "אני לא שם", הזדקק לשש (!) דמויות שונות ול-135 דקות, כדי לספר את הסיפור של רוברט אלן צימרמן. ארז דבורה יצא נפעם, וגם מחלק שיעורי בית


     

     

    שאפתני, מורכב, מסעיר ומרתק. טוד היינס, בימאי הסרט "אני לא שם", הצליח לעצב את הביוגרפיה הקולנועית הראויה לדמויותיו של בוב דילן. סרט החובה הראשון של שנת 2008.

     

    יצירת ביוגרפיה, כתובה או מצולמת היא פעולה של צמצום ומיקוד: הגבלת גודש הפרטים, חיבורם ובניית נרטיב המתווה את מסלול החיים וזהותו של ההולך בו. אך מה לעשות כאשר מדובר באדם כמו בוב דילן – חיבור בלתי אפשרי בין אחד היוצרים החשובים והנערצים של המאה ה-20 ואדם שאחד מהכוחות החזקים המניעים אותו הוא מלחמתו המתמדת באופן בו אחרים מנסים לקבע את זהותו?

     

    טוד היינס יצר ביוגרפיה קולנועית שבה מגלמים שישה שחקנים היבטים בדמותו של דילן. ששה אוואטרים של הזמר, שכל אחד מהם פועל בתוך עולם מובחן סגנונית. האירועים המוצגים בעולמות אלו נעים בין שיחזור של רגעים מתועדים בחייו של דילן עד לפנטזיה סוריאליסטית אודות חייו. התנועה בין העולמות, המתרחשת

    לאורך כל הסרט, מספרת את סיפורן באופן מקביל, כסדרה של מצבים מופשטים בכינון הזהויות המתמיד של דילן מול העולם.

     

    רעיון הזהות הנזילה כפי שהוא מגולם באייקונים של תרבות פופולרית העסיק את היינס בשנים מסרטיו המוקדמים: "סופרסטאר" (1987) שהמחיש, באמצעות בובות בארבי, את כישלון המאבק של הזמרת קארן קרפנטר במחלת האנורקסיה (הסרט שנגנז מסיבות משפטיות ברורות נמצא כאן) ו-"וולווט גולדמיין" (1998), סרט שאפתני וכושל שבו בחן היינס באמצעות התבנית הנרטיבית של "האזרח קיין" (אורסון וולס) את דמותו המשתנה של זמר גלאם רוק בן דמותו של דיוויד בואי.

     

    "אני לא שם" ממשיך את העיסוק הזה אבל הופך אותו למורכב יותר. המורכבות המבנית שאובה מחיבור בין סרטים שעסקו בבניית ביוגרפיות מורכבות של דמויות ממשיות ופיקטיביות ("האזרח קיין", " 1/2 8" של פליני, "32 סרטים קצרים על גלן גולד" של פרנסואה ז'ירארד) סרטים שפיצלו "זהות" למספר דמויות ("תשוקה אפלה" של בונואל, או, "פלינדרום" של טוד סולונדס), וסרטים שנעים בין עולמות סגנוניים ("כביש אבוד" של לינץ' ו-"קיל ביל" של טרנטינו).

     

    פיצול אישיות

    אז מיהן ההתגשמויות הארציות של דילן וכיצד הן מתוות אספקטים של זהותו?


    מרקוס קארל פרנקלין. הגרעין ממנו יצמח דילן הבוגר

     

    וודי (מרקוס קארל פרנקלין) הוא וודי גאטרי, נער שחור צעיר ששמו הוא כשם זמר הפולק שדילן העריץ וחיקה בתחילת הקריירה שלו. כדילן בשעתו, הוא בורח בסוף שנות ה-50 מעיירה נידחת במיניסוטה, תוך אימוץ הזהות והסגנון של מושא הערצתו (כפי ש"צימרמן" היהודי הוחלף ב"דילן"). וודי הוא אנכרוניזם מזמר ששירתו עוסקת בחוויות ובדימויים של הדור שקדם לו, אך הוא גם הגרעין של הכישרון והכריזמה שממנו יצמח דילן הבוגר.

     

    ארת'ור רימבו (בן וישו), הוא לכאורה דילן של אמצע שנות ה-60, אבל למעשה הוא ההיבט העל-זמני של העמדה האנטגוניסטית הבסיסית של דילן מול אלו המציבים אותו כנחקר לשאלותיהן. רימבו בז למנסים לכלוא אותו באמצעות הגדרת זהותו כאמן וכפיית משמעות ותכלית לשיריו שהפכו למורכבים ומופשטים יותר (ולכן גם השימוש בשמו של המשורר הצרפתי המרדן). בחלק זה בולט השחזור של חילופי הדברים שהיו בין דילן לעיתונאים ושהונצחו ב"אל תביט לאחור", הקלאסיקה הדוקומנטרית של ד.ה פניבייקר (1967).


    "אני לא שם". תנועה מתמדת בין שיחזור ריאליסטי לפנטזיה

     

    ג'ק (כריסטיאן בייל המוכשר) הוא דילן "המטיף", זה שעלה לגדולה בסצנת מוזיקת הפולק והפך לדמות המלהיטה את תנועות המחאה האזרחיות של תחילת שנות ה-60. הוא מוצג בסרט תיעודי פיקטיבי (חיקוי מודע לסרטו התיעודי המרתק של מרטין סקורסזה מ-2005 "בוב דילן: הכיוון הביתה לא ידוע"). חלק זה משחזר כמה מהופעותיו הגדולות של דילן בפסטיבל הפולק של ניופורט (כפי שתועדו ב"פסטיבל", סרטו של מורי לרנר מ-1967 המנציח את השינוי החד שהוא עבר בין 1963 ל-1965).

     

    בחלק זה בולטת דמותה של "אליס פביאן" (ג'וליאן מור, השחקנית החביבה על היינס), גילום של הזמרת ג'ואן באאז, שהניעה את הקריירה של דילן בראשיתה והייתה גם בת זוגו. חלקו השני של הסרט התיעודי הפיקטיבי קופץ ל"הווה" של סוף שנות ה-70, לגלגול המאוחר יותר של ג'ק כ"כומר ג'ון", מטיף נוצרי המייצג את דילן בתקופת המרת הדת שלו לנצרות.


    הית' לדג'ר. נוגע במערכות היחסים הבעייתיות של דילן עם נשים

     

    רובי (הית' לדג'ר) הוא שחקן קולנוע שגילם את דמותו של ג'ק בסרט מ-1965. חלק זה נוגע במערכות היחסים האישיות הבעייתיות של דילן עם שתי נשים – סוז רוטולו ושרה דילן, המתלכדות בדמותה של קלייר (שרלוט גינסבורג).

     

    ג'וד (קייט בלאנשט) הוא הגילום של דילן המורד בתפקיד זמר המחאה הנערץ ההופך באמצע שנות ה-60 לרוקיסט. תקופת חוסר היציבות של היוצר ושל יחסיו עם קהלו, בעיקר במהלך סיבוב הופעות באנגליה (שהונצח בסרטו של פניבייקר). חלק זה של הסרט מתכתב סגנונית ורעיונית בעיקר עם המימדים הסוריאליסטיים ביצירת המופת של פדריקו פליני " 1/2 8" (1963). הופעתה השנונה והוירטואוזית של קייט בלאנשט הופכת חלק זה לשיאו של הסרט.


    קייט בלאנשט. תקופת חוסר היציבות של היוצר עם הקהל 

     

    בילי (ריצ'ארד גיר) הוא בן דמותו המזדקן של פושע עולם המערבונים המפורסם בילי הנער. דילן הופיע כסגנו של "בילי הנער" בסרטו של סם פקינפה "פאט גארט ובילי הנער"(1973), וחלק זה משמר את המלנכוליות של שלהי תקופת המערבון המאפיינת את סרטיו. פורע החוק החי באנונימיות בעיירה עד שיריבו משכבר הימים, פאט גארט (ברוס גרינווד) חוזר לעיירה כחלק ממזימה נדל"נית.

     

    גרינווד הוא גם השחקן שמגלם בחלק של ג'וד את דמותו של קינאן ג'ונס, תלכיד של העיתונאים הבריטים האינטלקטואלים שמיררו את חייו של דילן בשאלותיהם. שני המאבקים מתחברים סמלית, ונקודת הסיום האלגית המגולמת בדמותו של בילי תהפוך בסרט גם לנקודת המקור של היצירה הנצחית של דילן.


    ריצ'ארד גיר. נקודת הסיום האלגית שלו תהפוך למקור היצירה של דילן

     

    כל מה שצוין עד עתה הוא רק בבחינת שירטוט של קווי המתאר המורכבים של הסרט. כפי שניתן להבין זהו סרט עמוס וגדוש ברעיונות, צלילים ומחוות קולנועיות. בצפייה ראשונה הגודש מהמם את החושים ועלול ליצור תחושה של יומרנות ולהטוטנות. אך זהו סרט ששאפתנותו מניעה אותו לגדולה.

     

    למי שלא מצוי היטב בביוגרפיה של דילן, בעיקר זו של שנות ה-60, ההמלצה שלי היא להקדים ולצפות בסרטו התיעודי של מרטין סקורסזה "הכיוון הביתה לא ידוע". אך גם מי שמכיר את הביוגרפיה לא יוכל להסתפק בצפייה אחת. לא רק בגלל מורכבותו של הסרט, אלא גם בגלל התנופה הסגנונית, הברק וההנאה הרבה שסרט זה, ושיריו המופלאים של דילן המשובצים בו, מעניקים לצופה. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים