שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מישל פייפר או סטיב קארל?

    "לעולם לא אהיה שלך" בכיכובה של מישל פייפר לא מצליח להקסים. אולי עדיף שתלכו ל"עולם על פי דן", עם סטיב קארל, שדומה להמון סרטים צחיקים/עצובים ובכל זאת הוא חמוד

    קלולסית

    האמת, זה די עצוב. לפני רגע היית הדבר הכי לוהט בהוליווד, עכשיו אף אחד לא מסתכל לכיוונך. זהו סיפורה - הלא גמור, אני מקווה - של איימי הקרלינג. אני מקווה שג'אד אפאטו, נער הזהב של 2007, תלה תמונה של הקרלינג מעל מיטתו, כדי לזכור תמיד שפעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. מה שהוא עשה השנה עם "הדייט שתקע אותי" היא עשתה ב־1982 עם "נעורים בקצב מהיר": סרט התבגרות שהיה הרבה יותר מסרט התבגרות. ב־1995 היא עשתה את זה שוב עם "קלולס".

     


    פעם למעלה, פעם למטה. "לעולם לא אהיה שלך"

     

    בשנות השמונים היא עבדה לצד ג'ון יוז וב"קלולס" היא גילתה את פול ראד, שהוא כיום משחקניו הקבועים של אפאטו. אבל יום אחד זה נגמר. בהשראת הדחיקה הצידה הזאת כתבה הקרלינג את "לעולם לא אהיה שלך", בו מגלמת מישל פייפר תסריטאית טלוויזיה שהרשת כבר חושבת שהיא לא מגניבה במיוחד, והיא מנסה לשדרג את נעוריה ברומן עם שחקן צעיר. הסרט? חמוד, בסדר, עם כמה רפליקות מבדרות. לא משהו מצוין, אבל גם לא קטסטרופה, סתם פודינג מתוק מדי. אבל העניין הוא שאף אחד לא מוכן לגעת בו. באמריקה הוא גנוז - זה בטח לא עזר כשאחד המשקיעים שהקרלינג הצליחה לגייס ממנו כסף הורשע על מעילה ופשט את הרגל - וישראל היא אחת המדינות הבודדות בהן הוא מופץ מסחרית. ומדובר בבמאית שהכניסה לאולפנים מאות מיליוני דולרים. טראגי? אולי. אבל זו הדינאמיקה ההוליוודית, עיר אוכלת ותיקיה. בעוד 20 שנה, כשאפאטו לא ישיג מימון לסרטיו והוא ימצא עצמו מופץ כמעט בלעדית על ידי מפיץ קטנטן בישראל, נוכל לחזור על הסיפור פעם נוספת.

     

    בית הפנקייק האוריגינלי

    את השירים והפסקול המקסימים ב"העולם על פי דן" כתב המוזיקאי הנורווגי סונדרה לרקה בן ה־23. זה נתון מהותי כי הוא בעצם מסגיר את אופי הסרט: זו לכאורה קומדיה רומנטית, אבל זו קומדיה עצבובית, חמצמצה, מעוננת. הגיטרה הסתווית של לרקה מזכירה לי את נעימותיו של בדלי דרון בוי ב"רווק פלוס ילד", או שיריו של ההרכב איירון אנד וויין ב"בחברה טובה".

     וזה בוודאי לא מקרי: פיטר הדג'ס, שכתב וביים את "העולם על פי דן", כתב את התסריט ל"רווק פלוס ילד" יחד עם פול וייץ, שכתב וביים את "בחברה טובה". והאווירה דומה (הדג'ס הוא גם הסופר שכתב את "מה עובר על גילברט", כך שיש לו ניסיון רב שנים במריר-מתוק). סטיב קארל, שמתחיל להצטיין כקומיקאי עם פנים עצובות (ע"ע "מיס סאנשיין הקטנה"), הוא דן, שכותב טור ייעוץ להורות בעיתון, אבל בעצמו לא מצליח ליישם את משנותיו עם בנותיו. אחרי שנים של אלמנות הוא מתאהב בז'ולייט בינוש (בליהוק מעט משונה), רק כדי לגלות שהיא בעצם החברה של אחיו. ואז, במשך כמה ימים בבית הקיץ של הוריו, הנסגר לקראת החורף, מתקבצת המשפחה ומתברר שכל העסק הזה של הורים, ילדים, זוגיות, ובכלל החיים, הוא הרבה יותר מדכדך מאשר מצחיק. אבל בזכות כמות הגונה – כמעט מופרזת – של סירופ מייפל מצליח הדג'ס להפוך סרט צפוי, בנאלי, כמעט מוכר מדי, לחוויה חיננית, מתקתקה ובלתי מזיקה.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קומדיה מעוננת. "העולם על פי דן"
    לאתר ההטבות
    מומלצים