עוד לא אבדה
"אני מבקש מבני העדה הדרוזית סליחה על הקיפוח ארוך השנים, מצדיע להם בהכנעה ומתבייש בממשלות ישראל. איך אתם לא רואים את מה שחברי העיוור פאיז רואה? איך אתם לא מתעשתים ומבינים שדרוזי הוא לא 'פיתה עם לבנה'?". יואל שרון סוגר שבוע עשירי למסע ומתריע - אם לא נתעורר ה'פיתה' תהפוך לתבערה
"תראו מה הבחורים הדרוזים האלה נותנים בשביל המדינה. קצת הערכה, קצת כבוד ושוויון לא יזיקו. תנחומים למשפחה ושלא תדעו עוד צער" / דרוזי מג'אר; "מצב הנוער הדרוזי הולך ומידרדר - יחס משפיל ומזלזל מצד הרשיות והמדינה. תבואו לבקר בכפרים שלנו ותראו את הרחובות ותנאי המחייה הירודים - מספר מטרים מאיתנו אנחנו מסתכלים על כפר ורדים וכרמיאל ופשוט אין מה להשוות" / דרוזי מהצפון (תגובות לכתבה על מותו של סמ"ר תמיר נבואני, הדרוזי הראשון שעמד לסיים את מסלול ההכשרה של סיירת מטכ"ל)
פרץ תגובות שטף את אתרי האינטרנט לאחר מותו בתאונת אימונים של סמ"ר תמיר נבואני. בין אלפי תגובות ההזדהות, הכאב והנחמה, בצבצו גם מתי מעט תגובות של בני העדה הדרוזית, שבלשון מגומגמת הביעו את שמסתתר בלבם פנימה. את הטור הזה אני מרגיש חובה להקדיש להם - ולכל תושבי ישראל.
משולש רומנטי בדלית אל-כרמל. ימים אחדים לפני מותו הטרגי של תמיר נבואני, טיפסתי באופניי היד שלי אל דלית אל-כרמל. גשמי החורף הצמיחו פלומה ראשונית של עשב ירקרק, ריח משכר של רעננות ריחף באוויר הצונן, ואני דילגתי על השווקים והסמטאות ושמתי פעמיי לקצהו המערבי של הכפר. שם, בפאתי היישוב, מצוי בית אבן רחב מידות בן שתי קומות, המשקיף אל הים התיכון. היה זה ביתם של בני הזוג לורנס ואליס אוליפנט - והמזכיר שלהם נפתלי הרץ אימבר - המוכר לנו ככותב "התקווה".
לפני שנים כתבתי תסריט על המשולש הרומנטי שנרקם בין הלורד אוליפנט, אליס ואימבר בימי העלייה הראשונה. יחד איתם 'עליתי' ארצה בשנת 1882, ו'התלוויתי' לנפתלי כשביקר במושבות הראשונות, לגם יין ונחשף ללא מעט נשים יפות. הקשר שלו עם הזוג אוליפנט היה סבוך: נפתלי, שהיה אז בן 26, התאהב באליס היפה שהיתה אז בת 36. היא חיבבה אותו, אך התנזרה מקיום יחסי מין במצוות כוהני כת נוצרית קיצונית עליה נמנו בני הזוג אוליפנט. בעלה גילה גם הוא חיבה יתירה לנפתלי, אך הלה התחמק ממנו על כי אהב את אליס. אחרי הסטוצים שלו במושבות הוא היה חוזר לבית בכרמל כדי להירגע. במרפסת הקומה השנייה היה יושב עם אליס ומספר לה על החלוצים, ובעיקר על החלוצות. היא שתתה בצמא את סיפוריו וטיפלה בו כאם, והוא כתב, שכתב ושיפץ את הבתים הרבים של "תקוותנו", שלימים הפך להמנון הלאומי.
בלי להקריב אין מדינה. בבית אוליפנט בדלית אל-כרמל מחכה לי האיש הראשון בחליפה ועניבה עימו נפגשתי במסע, חבר הכנסת לשעבר אמל נסראלדין. אמל, ששכל את בנו בקרב עם מחבלים, הקים לימים במקום את בית "יד לבנים" של הדרוזים, אתר הנצחה לבני העדה שנפלו במערכות ישראל. בפתח הבניין המשוחזר לתפארת אני פוגש בגבר הנמרץ ונעים ההליכות שמזמין אותי פנימה. אני מבקש לטפס לקומה השנייה בה מצוי אתר ההנצחה, אך אמל עומד על-כך שתחילה נבקר במשרדו.
מיד עם היכנסי למשרד אני מבין מדוע היה חשוב לאמל שאיחשף לעברו. הקירות המעוטרים בתעודות הוקרה, גביעים, דגלים ותמונות מספרים את סיפורו של האיש, שלאחר שחרורו מצה"ל בשנות החמישים בחר בפעילות ציבורית. אמל היה פעיל בהסתדרות ובתנועת העבודה, ולאחר שהתאכזב מאנשיה כיהן במשך שנים כחבר כנסת מטעם הליכוד. הוא נפגש עם גדולי האומה וצה"ל, קידם את זכויות בני עדתו, חיזק את קשרי הידידות ושיתוף הפעולה בין דרוזים ויהודים ועסק גם בנושאים
כלל-ישראליים. פעילותו הניבה הישגים והצלחות, ועבודתו הפרלמנטרית הפכה אותו לאחד הפוליטיקאים הפעילים בתולדות המדינה.
אחרי סיפורי אח"מים מתובלים בקפה ובקלוואה אנחנו מטפסים לקומה השנייה. "המעלון יותקן בקרוב, זה בטיפול", אמל מתנצל, בעוד אני נעזר בשותפי למסע אמנון שוורץ המרים את כיסא הגלגלים במעלה מדרגות העץ. על הקיר בחדר ההנצחה 347 תמונות חללים, בהם כאלה שנפלו במלחמת השחרור. "אמרתי לבגין שהבית של אוליפנט ומשורר 'התקווה' נמצא בכפר שלנו, ואני רוצה שהמדינה תקנה אותו כדי שנוכל להקים כאן בית 'יד לבנים' ולהדק את הקשר בין הציונות והעדה", הוא משחזר. "בגין הבטיח לבדוק - וכעבור 24 שעות אמר לי: 'הבית שלכם'. ככה הוא היה סוגר עניינים.
"כשהוכרזה מלחמה על-ידי מדינות ערב קשרנו ברית עם מדינת ישראל", הוא ממשיך. "פגשנו את אבא חושי ויצחק בן צבי ותקענו כף. אנחנו, בני העדה הדרוזית, נהיה חלק מהמדינה והצבא, נמשיך את הקשר בין משה לחותנו יתרו. תשמרו על הכבוד שלנו ואנחנו נשמור על שלכם. היו הרבה עליות ומורדות, אבל בגדול ישראל עמדה בהסכם. הגיעו הרבה עולים חדשים לארץ והמדינה היתה בקשיים. ביקשו מאתנו להיות סבלניים, 'תנו לטפל באנשים שרק הגיעו ואין להם כלום'. המדינה לא עשתה את זה מרוע לב כי אם מחוסר אפשרות".
"אני חייל, הבן שלי חייל, הנכד שלי חייל". כשאני מבקש מאמל להראות לי את תמונת בנו שנפל, הוא מוביל אותי אליה ומספר בגאווה שבכורו לוטפי התגייס לצה"ל בשנת 1964 והשתתף בקרבות מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה אמל העז לבטא בקול רם את מחשבותיהם של דרוזים רבים: מדוע בני העדה שלקחו חלק במלחמה, לחמו כתף אל כתף עם היהודים, שילמו בחייהם על הגנת המדינה והוכיחו את נאמנותם המוחלטת, עדיין אינם זוכים לשוויון זכויות מלא? הוא לא ידע עד כמה יהפכו הדברים הללו למשמעותיים עבורו.
בבוקר ה-7 במאי 1969 אמל התבשר שבנו לוטפי, קצין עטור שבחים שהתנדב להשתתף במרדף אחר מחבלים באזור עין יהב והרג כמה מהם, נפל במהלך המרדף. בהלווייתו השתתפו כל מכובדי העדה הדרוזית, קציני צה"ל ונציגי ממשלה,
בראשם שר הביטחון דאז משה דיין. ב-1996 פקד את משפחתו של אמל אסון נוסף, כשבנו סאלח נחטף בג'נין בידי פלסטינים ומאז נעלמו עקבותיו.
איך מרגיש אב שמקריב בן, ועוד אחד, למען המדינה? "קשה מאוד לאבד בן", אמל משיב בכאב. "אבל מי שרוצה מדינה חייב להכיר בכך שהוא או בניו ייפגעו. הוא מת בקרב למען המדינה שאני חלק ממנה. אנחנו, היהודים והדרוזים, אחים. אין לכם ידידים בעולם כמו הדרוזים". כשאנחנו עוברים לחדר השכן, הנושק למרפסת בה אימבר כתב את "התקווה", אני מפציר באמל לשיר איתי את ההמנון ושואל אותו אם המילים הן גם מילותיו. "בוודאי", הוא פוסק. "אני חייל, הבן שלי חייל, הנכד שלי חייל. הלכתי באש ובמים כדי שהמדינה הזאת תקום. והיא קמה. זה הדגל שלי, ההמנון שלי, אויבי ישראל הם האויבים שלי. לפי הדת הדרוזית אסור שתהיה לנו מדינה ואנו חייבים להיות נאמנים למדינה שבה אנו חיים. אך אם החוזה יופר - ניאלץ להגיב".
אמל נוטה להמעיט בחשיבות אירועי פקיעין וגילויי ההתמרמרות בקרב צעירי העדה. "מועצות לא קיבלו תקציבים במשך כסף, ואז הגיעו תושבים מיהודה ושומרון וקנו בתים של דרוזים, רצו להתנחל בפקיעין", הוא אומר. "שילכו ליהודה ושומרון. חיינו בדו-קיום כל השנים, לא צריך להפר את היחסים הטובים". לשיטתו הבעיה האמיתית היא משבר המנהיגות, בישראל וגם בקרב הדרוזים. "הבעיה הגדולה של כולנו היא החינוך", הוא מסכם, ומתאר את הקמתה של מכינה קדם צבאית לנוער הדרוזי המתהווה בימים אלה בכפר.
אנחנו זן נדיר, ציפור משונה. יש לי חבר שקוראים לו פאיז, נכה צה"ל משפרעם שאיבד בפגיעת טיל שתי רגליים, שתי עיניים, יד ועוד כף יד. לפני ארבע שנים רכבתי עימו מניו-יורק לוושינגטון, במסע אופניים בן שלושה ימים ו-450 קילומטר לזכר אסון התאומים. איש מדהים, פאיז, עם הומור וחוכמת חיים איכרית-פוליטית. השבוע בילינו יום שלם בכפר שלו ולאחר מכן טיילנו לאורכו של נחל ציפורי, שם נמצאת טחנת הקמח הדרוזית העתיקה שפאיז חולם לשקם ולהפוך לאתר תיירות
ומסורת. הטחנה אמנם ממוקמת במדרון תלול ושביל גישה אליה אין - אבל החלטנו לרדת אליה ויהי מה. פאיז עם הפרוטזות, אני עם האופניים.
על קיר האבן של הטחנה כתוב בענק "אנחנו זן נדיר - ציפור משונה". אין מתאימה מהשורה הזו לתאר את המעמד בו ישבנו עם אביו של פאיז וחברים על גג הטחנה, מתרגשים, חולמים, צוחקים וגם כואבים. "שנינו ישראלים, אתה יהודי, אני דרוזי", אמר לי פאיז שם, על הגג, אל מול הנוף הירוק. "אבל הממסד שכח שאנחנו בני ברית. מתייחסים אלינו כאל מפלצות למרות שאצלנו יש עשרה אחוז משתמטים ואצלכם 40 אחוז", הוא הוסיף בשקט. "אחי אתה, קרוב אליי יותר מרוב היהודים", השבתי. "שנינו שילמנו בגופנו למען המדינה, שנינו ידענו להתגבר על מכאובים ולגייס את הרוח למען נמשיך לחיות חיים רגילים, להקים משפחות ולתרום לחברה. כבוד הוא לי שהכרתי אישיות כמוך, ואני גאה שאתה חלק מהמדינה והעם שלי".
האם הפיתה תהפוך למוקש? כשירדתי ברכיבה מדלית אל-כרמל לוואדי מילק, לא יכולתי שלא להתרגש מהדברים שאמר אמל, מהפטריוטיות הנדירה שלו. לעת שקיעה נזכרתי בפגישותיי עם בני הדור הדרוזי הצעיר. הם מוחים כנגד מנהיגי העדה, דור ההורים והקצינים המשרתים בצה"ל, טוענים שאלה מתרפסים בפני השלטון מבלי לדרוש את זכויותיהם ולתבוע את עלבונם. את הדברים היטיב לבטא חמיד בן ה-30 מהכפר ירכה, איש חינוך משכיל שהכרתי במסגרת עבודתי. "מי שאוכל מהצלחת של הסולטן צריך גם לשאת את החרבות שלו ולהילחם למענו", הוא כעס פעם באוזניי. "אני רוצה שהסולטן יתייחס אליי ולנוער הדרוזי כמו שהוא מתייחס אל הנוער בכפר ורדים, במעלות ובכרמיאל. דוחסים אותנו כמו סרדינים לגטו, מפקיעים את אדמותינו ומתלוננים על בנייה בלתי חוקית, כשמזה שנים אין תוכנית מתאר לכפר. איך לא נכעס? אני לא קונה את הזיוף של אחוות דמים.
"מגיל אפס עד 18 הייתי דרוזי; מגיל 18 ועד 21 הייתי ישראלי על תנאי, בגלל המדים; ומגיל 21 אני ערבי מסריח", הוא השיב כששאלתי אותו איך הוא מגדיר את עצמו. "אני בחרתי להיות ערבי, בלי להיות מסריח, למרות שאתם מעדיפים לראות ערבי, פלסטיני, דרך כוונות. אין לי בעיה לחיות פה, אבל נראה לי שלמדינה יש בעיה שאני חי פה. מה שקרה בפקיעין זה אפס קצהו של מה שעוד יקרה כאן אם המדינה לא תתעשת. זו חבית חומר נפץ שעוד תתפוצץ לכולנו בפנים".
אני מבקש מבני העדה הדרוזית סליחה גדולה על היחס המחפיר והקיפוח ארוך השנים. אני מצדיע להם בהכנעה ומתבייש בממשלות ישראל. איך אתם שם לא רואים את מה שפאיז העיוור רואה? איך אתם לא מתעשתים ומבינים שדרוזי הוא לא 'פיתה עם לבנה'? אני מאמין לחמיד ולכל הצעירים שהזהירו אותי שאם לא נתעורר, תהפוך ה'פיתה' לשדה מוקשים שאת בערתו לא נוכל לכבות.
- יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים"
, יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. ביומן מסע שבועי הוא מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
לפנייה לכתב/ת 
