דתיים, די עם ה"לא-נעים"
מדובר בתופעה (או במגיפה): אנשים דתיים לא יודעים לבקש כסף עבור העבודה שלהם. אפרת שפירא-רוזנברג דורשת להפסיק עם רגשות האשמה, החיוך המבוייש וה"מה יגידו?"
במסגרת הדיון הציבורי (הלא קיים) בשביתת המרצים, ראיתי לאחרונה מאמר שכתב מרצה מסוים שדווקא מתנגד לשביתה. באופן כללי, הנימוק שלו היה - "בחרתי בחיי רוח, אני לא צריך להרוויח על זה יותר מידי כסף”. אם נשים בצד לרגע את הרלבנטיות של הטיעון הזה לשביתת המרצים, כשלעצמו, הוא נשמע לי מאד מוכר. אני לא זוכרת את זהות הכותב, ובוודאי שאיני יודעת אם הוא חובש כיפה, אבל את הטיעון שלו אני מכירה היטב.
כי בהתחלה חשבתי שזה רק צירוף מקרים, אבל עם השנים הגעתי למסקנה - חברים, מדובר בתופעה, שלא לומר מכה, שלא לומר מגיפה - אנשים דתיים לא יודעים לבקש כסף שמגיע להם. ולפני שכל הנשמות האנטישמיות הטובות צצות להן, אבהיר: לא, אני כמובן לא מתכוונת לכל המאכערים, הפוליטיקאים ואנשי העסקים הדתיים שממש יודעים "שמגיע להם" כסף, וכשהוא בא, הם גם יודעים ידוע היטב מה לעשות איתו (להקים מחדש את משרד הדתות למשל, או לקנות ארמון אי שם בפרברי לונדון ולצפות את מרצפות הבריכה בציפוי זהב טהור...) לא, אני מתכוונת לדתיים של היומיום, האנשים הפשוטים שעובדים - בעיקר בתחומים הנושקים לחינוך או לפעילות חברתית וציבורית - ורוצים לקבל שכר עבור עבודתם. רק מה, חלקינו לא ממש יודעים איך לעשות את זה.
ושוב, חשבתי שזה עניין של אופי, אבל מסתבר שזה לגמרי עניין מגזרי, וכשמתחילים לדבר על זה בין החברים, האמת יוצאת לאור. פשוט, חינכו אותנו בילדותנו שאם אנחנו מקבלים כסף עבור העבודה, זה פחות "שווה", זה פחות "חשוב" או "תורם". אנחנו פחות "אידיאליסטים". הכי ערכי זה להתנדב, פחות מזה? כמעט לא מוסרי: “מה, אתה מחנך את ילדי ישראל ומבקש על זה שכר? את מרימה פרוייקט כל כך חשוב, ומזהמת אותו בכך שאת מצפה גם לתמורה? הסיפוק והתרומה לא מספיקים לך? בושה! ככה חינכנו אותך” ?
ולכן, עד היום, אנשים דתיים רבים חיים עם רגשות אשמה, מלאים התנצלויות כרימון, כשבדחילו ורחימו שוב באים לבקש שני גרוש וחצי עבור הפרויקט. מלאי בוז לעצמנו אנחנו מתרצים את הבקשה הנלוזה בכך שהיו לנו הוצאות, הילדים רוצים חוגים וכו'. וככל שאנחנו מצטיירים בעיני עצמינו כתאבי בצע, לא פחות, אנחנו גם משוכנעים שהמעסיקים שלנו יסנטו בנו ויראו בנו נצלנים בני נצלנים, חסרי ערכים, הא ותו לא.
ואגב, זה מתעצם כשהמעסיק גם הוא דתי. כי אם מול מעסיק חילוני כל השיחה ההזויה הזו מתקיימת רק בתוך הראש לנו, הרי שהמעסיק הדתי באמת חושב שאכן באנו להתנדב. חבר בעל ניסיון רב בהרצאות סיפר לי לאחרונה, שכשחילונים מזמינים אותו להרצאה, הם באופן אוטומטי, מיוזמתם וכבר בהזדמנות הראשונה, אומרים לו מה התשלום ומתי ואיך הוא יתבצע. אבל אם דתיים הם שמזמינים אותו להרצות (ולצערו כנראה יותר דתיים מזמינים אותו מאשר חילונים...) אזי עניין התשלום בכלל לא עולה - הם מניחים שהוא עושה זאת "לשם שמיים". ואז נפתח ה"קונסיליום" עם החבר'ה או עם האישה - לבקש או לא לבקש? כמה לבקש? מה, זה לא יותר מידי? לא נעים...
אז די, נמאס. הלאה ה "לא נעים", מספיק עם ה"מה יגידו" והחיוך המבויש. אנחנו הרי המצאנו את הביטוי "דרוש, וקבל שכר", לא? (אה, ולגבי התשלום על הטור, אם אין לכם כרגע אז לא משנה, פעם אחרת...)
