מי מוציא דיבת הארץ רעה?

"את מוציאה את דיבת הארץ רעה", הטיח השר מאיר שטרית בפני מצלמות הטלוויזיה בלאה גרינפטר-גולד, מנהלת מכון "תודעה" לחקר תופעת הזנות. כך הביע את זעמו על ארגוני הנשים המכפישות את מדיניות ממשלת ישראל בטיפול בתופעת הסחר בנשים בפני האו"ם ומחלקת המדינה האמריקנית.

מכון תודעה הינו עמותה ללא כוונות רווח (מלכ"ר) ומטרתו העיקרית היא הבאת בעיות של זנות, סחר בנשים לתעשיית המין, פורנוגרפיה וניצול מיני מסחרי של בני אדם, לראש סדר היום החברתי.

התפרצותו של שטרית מעוררת את הסוגיה אודות מהותם ותפקידם של ארגוני החברה האזרחית, שסבה סביב שתי תפיסות עולם מנוגדות. האחת גורסת שתפקידם של הארגונים לספק מוצרים הנתונים במחסור, ושאין רווחים באספקתם. למשל, אוכל לעניים. כיוון שהמדינה נסוגה מחובתה לספק שירותי רווחה, אזרחים רבים נזקקים לסיוע במזון. את המוצר החסר - אוכל - מספקות עמותות הסעדה, העושות מלאכת קודש בסיועם של מתנדבים וכספי נדבנים. כך, פעולת עמותות ההסעדה פותרת באופן חלקי את בעיית העוני.

תפיסת העולם השנייה רואה בארגוני החברה האזרחית מנגנון ביקורת על המדינה ומדיניותה. ביקורת זו נועדה להניע את המדינה לפעול. על-פי תפיסה זו האחריות לספק שירותי רווחה היא של המדינה, ולכן אסור לאף גוף מלבד מוסדות המדינה למלא תפקיד זה.

מדוע? כי אספקת מזון בידי עמותות פוטרת את המדינה מאחריותה לאזרחיה, ובפועל מאפשרת לפוליטיקאים ליישם מדיניות שיוצרת עוני, אך לא רעבים ללחם.

למרות שמספר ארגוני החברה האזרחית גדל בשנים האחרונות, מדיניות ההפקרה נמשכת: הפערים החברתיים גדלים, המדינה מתנערת מחובתה לספק ביטחון לתושבי עוטף עזה, הפרת זכויות אדם הפכה לשגרה והנזק לסביבה מחריף. פניות לבג"ץ, שנתון אף הוא למתקפה פוליטית, לרוב אינן משיגות את יעדן. התקשורת, באופן חלקי, נשארת אדישה למצוקות האזרחים ומתעלמת ממאמציהם של הארגונים האזרחיים. ופקידי האוצר ממשיכים להתעמר בחלשים שבחברה. כל אלה מאלצים את ארגוני החברה האזרחית לאמץ את נשק ההכפשה, ובכלל זה הכפשה בינלאומית.

בניגוד לדעתו של השר שטרית, ההכפשה לא נועדה להסב נזק למדינה. להיפך, היא נועדה להפעיל לחץ על פוליטיקאים ומקבלי החלטות כדי שאלה ימלאו את התפקיד המוטל עליהם. מטרת ההכפשה היא לחזק את החברה, להרבות בזכויות התושבים, לדאוג לביטחונם האישי והסוציאלי, ולהגן על הסביבה.

נשק זה עשוי להיות יעיל דווקא עתה: ישראל נאבקת על שמה הטוב כדי למשוך משקיעים זרים והון בינלאומי, וכדי לגייס תמיכה בינלאומית במדיניותה. ככזו, היא תרצה להימנע מדיונים בינלאומיים "בזוטות", כמו מדיניות ישראל בנושאים של

סחר בנשים, זכויות מהגרי עבודה, מצבם של הבדואים בנגב, שמירה על איכות הסביבה, עוני ואפליה. "זוטות" שכאלו עלולות להקרין על דירוג האשראי שלה ועל ההכרה בזכותה של ישראל לקיום בביטחון. הדרך להימנע מדיונים אלו כרוכה בנטילת אחריות של המדינה לטיפול בסוגיות הללו.

ייתכן ששטרית מצפה שלאה גרינפטר-גולד תסתפק בדאגה לרווחתן של הנשים העוסקות בזנות, מבלי לכרוך בכך את מדיניות ממשלת ישראל. אולם בעידן שבו המדינה חרדה לשמה הטוב בזירה הבינלאומית, הכפשת הממשלה ומוסדות המדינה בפני מחלקת המדינה האמריקנית על אוזלת ידם במאבק בסחר בנשים, יעילה יותר מחלוקת קונדומים לנשים המנוצלות.

ד"ר ארז צפדיה מרצה במכללה האקדמית ספיר וחבר הנהלת עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון