רוצים לגדל בנים רגישים? אפשרו להם לבכות!
דני לא בכה בילדותו, כי אמא אמרה לו שהוא גיבור ונבון והוא לא יבכה אף פעם כפתי קטון. הבעיה היא שאמא לא חשבה איך זה ישפיע על דני כהורה, כמבוגר. הוא באמת גיבור בצבא, נבון באוניברסיטה, אבל בכל זאת משהו חסר לו, משהו קטן אבל גדול. צער (גידול) בנים
כשאמא אמרה לדני: "ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון", היא לא חשבה ולו לרגע קט אחד, שכשיגדל דני הגיבור, אותו אחד שלא בוכה אף פעם כי איננו תינוק בכיין, ויפקד על יחידת חי"ר מובחרת, הוא יצעק לפקודיו משפטים כמו: "הי מולי, יא נקבה, תתחיל להרים את הרגליים, לפני שאני שולח אותך ל'ביוטי יפית' לטיפול קוסמטיקה ופדיקור, איפה אתה חושב שאתה נמצא אחי, בחוג בוקר לקרמיקה?".
היא גם לא חשבה שדני יראה את ילדיו כה מעט, בשל התואר השני במינהל עסקים שעליו הוא עובד בימים אלו, לצד הקריירה הצבאית שללא ספק קטפה את תואר "האישה הראשונה", ועוד מיני מטלות נלוות הגודשות את סדר יומו השבועי.
מי חשב, שכאשר ישוב דני הביתה משלל פועלו רווי ההישגים והמצוינות, הוא יתקשה לעשות את הדבר הכל כך בסיסי: להיות שם מנטלית ובעיקר רגשית בעבור ילדיו?
אבל לדני קשה, הוא עובד ולומד ימים כלילות, לעיתים לא שב הביתה באמצע השבוע.
איך גורמים לגברים להיות רגישים כלפי ילדיהם? (צילום: liquidlibrary)
השנה קרה הלא יסולח, הוא שכח את יום הולדתה של בתו הבכורה מירב, וכאשר התקשרה אליו אשתו בשעת לילה מאוחרת לשאול מה קרה, הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא חשב לעצמו, איך הוא הפך מזמן לעבד של חייו ואיבד כל שליטה באשר לאלמנטים השונים שבהם.
על בנים ועל בנות
כשהיה ילד, היה אביו קשה היום חוזר מהמפעל. הוא היה פועל פשוט, אך אדם בעל גאווה שנשבע גם נשבע, שילדיו לא יצטרכו לעבור את שהוא עבר כדי לכלכל בקושי כה רב את המשפחה. הוא גם נשבע שלא יחסיר מילדיו ומאשתו מאום, הם לא יחושו כל מחסור פיזי.
דני זוכר שלמרות חוסר הנוכחות המסיבית של אביו, כששב הביתה, היה משאיר את שתי אחיותיו בבית ויוצא איתו אל החולות, למשחק כדורגל משותף, משחק רווי באחוות גברים אינטימית שאחיותיו נעדרו ממנה באופן קבוע ומכוון.
כאשר שבו דני ואבא הביתה, נישק אביו את שתי בנותיו ופניו התמלאו באחת באותה הבעה מיוחדת שהיתה שמורה רק לאחיותיו. אביו התמלא רוך וחום אנושי בזמן שהושיב כל אחת מהן על ברכיו, בעוד הן מספרות לו על אירועי היום החולף.
"אבא טוב" היה לו, בזאת לא פקפק דני מעולם. אבא אכפתי ומעורב בחייו, אך התייחסותו היתה שונה כלפיו וכלפי אחיותיו.
לעיתים רצה דני לשבת גם הוא בחיק אביו, כך היה גם באותו יום שבו דחתה אותו נורית חברתו לגן לאחר שזרקה את הפרח שאותו קטף בעבורה בחצר המשחקים (כן, אותה האחת משירה של מרים ילן שטקליס). אך הוא ויתר על ברכי אביו מראש, שכן ידע הוא שאינו "ילדה קטנה" ולא "פתי קטון". הוא הילד שאבא בוחר לקחת לבד למשחקים "גבריים" בחולות וטופח לו קלות על השכם כאשר הוא מצליח לתמרן עם הכדור בין רגליו.
רוצה אך לא יכול
לכן החליט דני בהיותו ילד, שכאשר המצב יהפוך "נזיל" ולחלוחית תעמוד בעיניו, הוא ייגש אל אמא, שם יוכל למצוא כתף רכה והבנה. אך כאשר עשה זאת יום אחד בפארק הציבורי, הופתע דני לשמוע את אמו אומרת לו: "דני, אתה ילד גדול גיבור ונבון, תפסיק חמוד לבכות, בוא אקנה לך גלידה, אבל די, מספיק, לא יפה, תראה איך יוסי מסתכל עליך וצוחק".
דני מחה את דמעותיו וענה לה בקול חנוק: "אמא אני לא בוכה אף פעם, אני גיבור, לא בכיין", ובכעס עצמי, תוך שהוא מוחה דמעותיו בסתר, המשיך ואמר בליבו: "למה זה אמא, למה בוכות הדמעות מעצמן?", וייסורי התבגרות מואצת החלו לחלחל לתודעתו הצעירה.
בפעם הבאה שבה הרגיש דני את אותן דמעות טורדניות, הוא הסתגר בחדרו ונעל את דלתו. כשאמא אמרה לו שהארוחה מוכנה, הוא ענה לה בקול מתחלף של נער שחגג מצוות לא מכבר: "אמא אני כבר בא, אני רק צריך לסיים כאן משהו".
כמה פעמים שמעתי הורים אומרים משפטים כגון: "הוא הרביץ לך - תחזיר, אין ברירה, אתה צריך ללמוד להתגונן, ככה זה. מבטיחים לך, פעם אחת תחזיר הוא כבר ילמד שאיתך לא מתעסקים". רק מה? לאותו הילד אחות תאומה בת חמש, שמעולם, אבל מעולם לא אמרו לה לעשות כך! להיפך, תמיד היו הולכים הוריו אל הילדה שהטרידה את אחותו ושואלים אותה בנימוס: "למה דחפת את איה? אתן חברות כל כך טובות, בואו תעשו תורות ותעלו אחת אחרי השניה לפי הסדר על המגלשה". והילד הקשיב למתרחש, וכל כך רצה שהוריו יתווכו קצת גם בעבורו, עוד קצת, עוד מעט, עד שירגיש מספיק בוגר לעמוד על שלו. אבל לא, הוא בן, וילד צריך להתמודד כמו בן, לא כמו בת.
כך גדל לו ילד שברירי והפך חסין. עובדה, תראו כמה הצליח: קריירה מבטיחה, תואר שני במינהל עסקים שאילולא הקריירה הצבאית יכול היה להגיע גם לפרופסורה. בכלל, הפרפקציוניזם אצלו ממש בהתגלמותו. אך משהו שם חסר, משהו שאין הוא יכול להצביע עליו, אך הוא חש אותו היטב, את חוסר האונים הזה בכל פעם בו הוא נפגש פנים אל מול פנים עם היקר לו מכל, עם ילדיו, אותם אלו שנשבע שיהיה שם בעבורם מעט יותר מאשר היה שם אביו בעבורו ובעבור אחיותיו.
"הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם", כמה מיותר לפעמים, לא כן?
