מתי חלה התיישנות על אנשים שיצאנו איתם
קרן ואלי גרים מספיק קרוב כדי שאדע מתי הם רבים, ובעיקר - מתי הם מתפייסים. מאז שהחליטו להתחתן יצא לי לשמוע יותר מריבות מאשר התפייסויות. מסתבר שבין חברותיה של קרן, קולגות שלה עשרות בנות דודיה, וגם אחותה הקטנה, יש הרבה כאלה שיצאו עם מוזמנים של אלי. סודוקו מקומות ישיבה
"זה בלתי אפשרי", הכריז אלי. "אני מוכן להוריד את הזבל חודשיים, בלי לקטר. אני מוכן להחליף מצעים פעם בשבועיים במקום ללכת לישון על הספה עד שתחליפי אותם בעצמך. אני מוכן לשטוף כלים אחרייך למרות שבשביל מנת פסטה את משתמשת בשני סירים, מחבת, קרש חיתוך, קערה, ולא נדבר על ערימת הקליפות שמחכה לי בכיור. אני אפילו מוכן לרקוד סלואו עם הדודה שלך שדריכה אחת שלה על הרגל שלי יכולה להשאיר לי אחוזי נכות. אבל בבקשה, אני מ-ת-ח-נ-ן, שחררי אותי מהאחריות על סידורי הישיבה".
הנאום המרגש של אלי שכנע גם אותי. קרן ואלי גרים צמוד אלי. צמוד מספיק כדי שאדע מתי הם רבים, ובעיקר - מתי הם מתפייסים. מאז הכריזו על תאריך חתונה יצא לי לשמוע יותר מריבות מאשר התפייסויות. מצד שני, כשהם מתפייסים חבר שלי גורר אותי לישון אצלו, כדי שנוכל לישון.
כבר שבועיים רצוף שאנחנו ישנים אצלו. זה היה גרוע פי מאה מכפי שהיה כשהם נאלצו לבחור את הקייטרינג. מפחיד פי אלף מכפי שהיה כשהם היו צריכים להכריע בין התאריך בו החבר הכי טוב שלו חוזר מירח דבש של שלושה חודשים (!!!) בבורה בורה, לבין התאריך בו חברתה הטובה מגיעה לביקור מולדת מניו יורק.
הזמנו סושי לגדולים ופינקנו את הילד בעצם עסיסית
כבר שבועיים שאנחנו מתחמקים מלהיתקל בהם ברחוב, מהפחד שיערבו אותנו (שוב) בוויכוחים שלהם. אתמול בלילה החלטנו לבלות זמן איכות יחד, רק שנינו והילד החום השעיר בעל ארבע הרגליים. נעלנו את הסלולרים באמבטיה, הזמנו סושי לגדולים ופינקנו את הילד בעצם עסיסית. עוד לא הספקנו לסיים כוס ראשונה של יין כשנשמעה דפיקה אסרטיבית בדלת. עוד לא הספקנו להחליט מי יגרד את עצמו מהספה לפתוח את הדלת כשנשמע הפעמון המאשר כי מאחורי הדלת נמצא מישהו שממש לא מתכוון להסתלק ללא מאבק. הצעתי שנעשה את עצמנו לא בבית, למרות שהמוזיקה די הסגירה אותנו.
כשחבר שלי פתח את הדלת, אלי טס פנימה והסמיק לגמרי כשהבין שעלינו על כך שהוא הצמיד את אוזנו לדלת כדי לצותת לנו. קרן נצלה את העובדה שהוא היה נבוך מכדי לדבר ופצחה בנאום רווי קיטורים. בין שמות החיבה שהעניקה בנדיבות לבן זוגה לבין השאלות הרטוריות בהן שאלה את עצמה מה היא בכלל עושה איתו, היא הצליחה לספר בלהט רב על מהות המריבות של השבועיים האחרונים: מסתבר שבין חברותיה של קרן, קולגות שלה לעבודה, עשרות בנות דודיה, וגם אחותה הקטנה, יש הרבה כאלה שיצאו עם חלק מהמוזמנים של אלי.
לאלי לא כל כך הזיז מי יצא עם מי, מי בגד במי, מי יצא במקביל עם מי ומי עדיין מאוהב במי. אלי מצידו רצה להכין קערית עם פתקים ולמלא את סידורי הישיבה באופן אקראי.
"בכלל לא אכפת לך מה האנשים מרגישים, מצידך זה כמו סוג של בינגו", הטיחה בו קרן.
"זה עדיף על הסודוקו הזה שאת מנסה להפיל עלי", החזיר לה אלי.
מסתבר שקרן הציבה לאלי רשימת אילוצים בלתי אפשרית: אי אפשר להושיב את חברה שלה ורד באותו שולחן עם חבר שלו עמית (יצאה איתו לבליינד דיט טראומטי), בן דוד שלו עמית (תפסה אותו ממקבל בשבוע השני בו יצאו) או שכן שלו קובי (שאיתו העבירה לילה סוער שלאחריו לא שמעה ממנו). גם אי אפשר להושיב באותו שולחן את חברה שלה ורדית עם חבר שלו מיכאל, מפני שהם יצאו חודשיים והוא היה החבר האחרון שלה לפני שהכירה את בעלה הקנאי.
אי אפשר להושיב את ורדה בשולחן של ורדית, כי ורדה יצאה עם בעלה של ורדית בצבא. בנוסף, ורדה נדלקה על הבוס של אלי שסירב לצאת איתה, ולכן לא יכולה לשבת בשולחן שלו. אבל ורדה גם יצאה עם חבר שלו אופיר, שכמעט החליף מספר טלפון לאחר שזו לא הפסיקה להטריד אותו גם לאחר נפנוף עדין וגם לאחר שנשבע לה שהוא כן חזר לאקסית שלו.
את הבן-דוד שלו טל לא ניתן היה להושיב באותו שולחן עם אף אחת מחברותיה, שכן עם רובן הוא יצא (ונבעט לאחר פגישה אחת) ועם השאר התחיל כשהוא בגילופין גם אם היו צמודות לבחור באותו ערב. מעבר לכך, אי אפשר היה להושיב אותו כמעט ליד אף חבר אחר של אלי, שכן הוא התחיל בערך עם כל חברה של חבר של אלי.
הואיל וקרן לא הביאה בחשבון שזה ממש לא עניין את חבר שלי, אותי, או אפילו את בעלה לעתיד, הרשימה עוד המשיכה להתארך. למזלכם, הזיכרון שלי לא עד כדי כך טוב. בכל אופן, בדיוק באותו הרגע טל (הבן-דוד של) התקשר להודיע שהוא יהיה בנסיעת עסקים ולא יוכל להגיע לחתונה.
"הסודוקו מתחיל להראות יותר פשוט", אמר החבר שלי ופיהק ברמיזה גסה. מיד לאחר מכן קיבלו הודעה מוורדית ובעלה על כך שנולד להם בן בריא במשקל שלושה וחצי ק"ג. "כנראה שכבר לא יטריד אותם במיוחד מי מצטרף אליהם לשולחן", אמרתי ופיהקתי פיהוק לא פחות בוטה.
קרן לא הבינה את הרמזים, אבל אלי, שהיה עייף בעצמו (שבועיים של מריבות עושים את שלהם), אמר לה שכבר מאוחר ושצריך לתת לנו ללכת לישון, אבל נמשיך מחר על ארוחת בוקר. וככה הוא סגר לנו לו"ז בלי לשאול אפילו במבט אם זה בכלל מתאים לנו. כל כך שמחנו על ההזדמנות להיפטר מהם שהשארנו לאחר כך את הדאגה לבוקר (ואכן דאגנו לשלוח הודעה מתחמקת. התירוץ שמור במערכת).
איך שהם יצאו פתחתי סוגיה אישית משלי: המשך שידוכים בין החברים שלנו. מבין קולגות של שנינו, חברי ילדות, חברי צבא, חברי לימודים וכל שאר המצטרפים המאוחרים יותר, היה לנו יחד מאגר די מכובד. בסך הכל הצלחנו לשדך זוג אחד שעדיין יוצאים, חמישה זוגות ששרדו יותר מדייט אחד , שניים שבקושי שרדו דייט אחד ודייט אחד שלאחריו חטפנו כל אחד בנפרד צרור גידופים מכל אחד מהמשודכים. עם הזמן למדנו שחלק מהמאגר שלנו מכירים מהעבר.
כך נקלענו לוויכוח סוער על הצורך בחוקי התיישנות לגבי מי שיצאנו איתם. באמצע כבר ידעתי שהוא צודק ושצריך לקצר את זמן ההתיישנות ולעשות לכולם את החיים קלים יותר. כשהוא התעצבן ופניו הפכו לבורדו, שאלתי אותו אם הוא רב איתי רק כדי שנוכל להתפייס. הוא התרכך בבת אחת ואמר שאני צודקת. למרות שידעתי שאני לא (הוא לא כזה מתוחכם), שיתפתי פעולה. כך שאת סוגיית ניסוח חוקי התיישנות על אנשים שיצאנו אותם טרם פתרנו. יש למישהו הצעות?
לפנייה לכתב/ת 
סידורי ישיבה: עדיף כבר לרקוד עם סלואו עם הדודה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
