שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ריח של צביעות
    רגע לפני שאנו עורפים ראשים בכיכר העיר, כדאי שנחשוב איפה היינו אנחנו, העיתונאים, בסרט הזה. איפה הייתה התקשורת ב-60 השעות האחרונות של המלחמה?

    כבר כמה ימים שאנו טובעים בים של מלל לקראת פרסום דו"ח ועדת וינוגרד, ובעוד כמה ימים נטבע בים של תחקירים ודיבורים שיבואו בעקבותיו. ואז יתחילו כולם לפשוט זה את עורו של זה, והחלל הציבורי יתמלא במלל ארוך-ארוך של בעד ונגד מנומקים לעילא.

     

    מי שתספק את הבמה המרכזית לכל המלל הזה תהיה התקשורת, שכבר משחיזה את סכיניה, מלטשת את מילותיה, מקרצפת את אולפניה, מכינה את טובי המראיינים, משריינת את מושחזי הפרשנים – הכל לקראת ההצגה הגדולה שהמסך עליה יעלה ביום רביעי, כשוועדת וינוגרד תאמר את דברה.

     

    כבר בסוף השבוע הזה ובימים שיבואו עד לפרסום הדו"ח מלאו כלי התקשורת בתחקירים מעמיקים על 60 השעות האחרונות, על תהליכי קבלת ההחלטות. כולם מספרים לנו מה באמת קרה שם, בשעות האלה שבהן נהרגו כל כך הרבה חיילים. כל זה ברזולוציה של דקות.

     

    אבל בדיוק בשלב הזה, בעודנו משווים מי מכלי התקשורת הוא המדויק ביותר, ורגע לפני שאנחנו צוללים לתוך הדו"ח עצמו, כדאי שנבדוק גם את עצמנו, העיתונאים. רגע לפני שאנו עורכים עריפת ראשים פומבית בכיכר העיר הווירטואלית באולפני הטלוויזיה ומעל דפי העיתונים, כדאי שנחשוב איפה אנחנו היינו בסרט הזה. איפה הייתה התקשורת ב-60 השעות האחרונות של המלחמה, ובכל השעות הארוכות שבאו לפניה?

     

    איפה הייתה התקשורת, ככלל ולא כפרטים, כשהייתה צריכה לפקוח עין ולבקר את מעשי הממשלה? איפה הייתה התקשורת הזאת, שתפקידה העיקרי כמאמר הקלישאה הוא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה? איפה הייתה התקשורת שאמורה הייתה לבדוק ולחקור וללמוד ולפרסם את תהליך קבלת ההחלטות? איפה היא הייתה אז, באוגוסט לפני שנה וחצי? בדיוק באותן שעות כשאפשר היה להתריע, ולבדוק ולשאול את כל השאלות ששואלים עכשיו ובראשן את השאלה החשובה שיכולה הייתה אולי להציל חיים של 33 חיילים: למה לצאת למבצע הקרקעי הגדול כשטיוטת הסכם הפסקת האש כבר מונח לפנינו?

     

    אבל אז הייתה התקשורת, ככלל ולא כפרטים, להקת המעודדות של ראשי המדינה והצבא שיצאו לכתוש, ולהרוס, ולהיכנס בהם, בלבנון, בכל הכוח. אז צעקו הכותרות להמשיך ולהפעיל יותר כוח. כל הפרשנים בכל האולפנים ובעמודים הראשונים בעיתונות אמרו שאין מנוס ממהלך קרקעי, שחייבים להיכנס פנימה. כולם היללו את עוצמתו של הצבא, את יכולותיהם של כוחות הרגלים.

     

    כולם אמרו שאי אפשר להכריע את המערכה ללא כניסת כוחות הקרקע ללבנון. כולם אמרו שאין די במאות טונות הפצצות ששלחו חיל האוויר והתותחנים וכתשו והרסו שכונות שלמות, כפרים רבים. כולם – אבל כולם – היו שם, בין הדוחפים והקוראים להיכנס פנימה.

     

    ראש הממשלה ושר הביטחון דאז וכן הרמטכ"ל דאז לא פעלו בחלל ריק. הם החליטו, אבל גם נדחפו על ידי התקשורת הזאת, שמעלה בתפקיד הראשון המיועד לה – לשמור, לחקור וליידע.

     

    היחידים שהשמיעו קולות אחרים היו "החשודים הרגילים". אבל מי סופר אותם? ובעיקר אותן, הנשים. בכל מקרה, קולם הלך לאיבוד ונטמע בים של התלהמות, במטח של התקפות: "איך הם מעזים לקלקל את המורל הלאומי ולפגוע במוטיבציה הצבאית"?

     

    ומה קורה עכשיו? פתאום התקשורת מבצעת את תפקידה בנחרצות. פתאום מצליחים להגיע לכל המרואיינים הרלוונטיים ולשמוע מהם את מה שהיה צריך לשמוע אז, לפני שנה וחצי. פתאום כל תוכנית וכל כלי תקשורת מתהדרים ביכולתם להביא את התמונה המלאה של מה שקרה ב-60 השעות האלה.

     

    איפה היינו אז? איפה היינו בזמן אמיתי כשהיינו צריכים לבדוק את הדברים ולהביא אותם לידיעת הציבור כשהתרחשו? איפה היינו אז כמבקרי הדמוקרטיה ותהליך קבלת ההחלטות?

     

    עכשיו התקשורת, אותה התקשורת, אותם הפרשנים, באותם האולפנים, יבואו ויגלגלו עיניים לשמיים ויתנו במה לכל האנשים שיגידו שראש הממשלה צריך להתפטר, ויצביעו על שורת אנשים שצריכים לקבל אחריות, ושלהם צריך לערוך סקילה וירטואלית בכיכר הווירטואלית – בתקשורת.

     

    אבל אף אחד לא יגיד - חטאנו ועווינו ופשענו שלא ראינו ולא בדקנו ולא חקרנו ולא שאלנו את השאלות ולא אספנו את העובדות, ולא צעקנו מעל כל במה אפשרית שאולי המהלך הקרקעי ב-60 השעות האחרונות לא היה המהלך הטוב והחכם ביותר לעשותו.

     

    ענת סרגוסטי, עיתונאית

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים